נר שמיני של חנוכה - זאת חנוכה. לא מספידים בימי החנוכה, אלא לתלמיד חכם ומי לנו, תלמיד חכם כמו הרב דרוקמן?
מסכת החיים של הרב דרוקמן יכולה להיות עוד מסכת בש"ס. הרב שבקי היה בשבילי התורה וברזיה, ידע לקום ולצאת מתוך בית המדרש ועם בית המדרש ולפעול בעם ישראל. ללא הפסקה. יום ולילה לא ישבותו.
כשהקב"ה מנחם את אהרן הוא אומר לו: שלך גדולה משלהם- ששלך לעולם קיימת ולפי פרושו של הרמב"ן הכוונה לנרות חנוכה שאנחנו מדליקים גם בזמן החורבן. ללא הפסקה.
נאים הדברים להיאמר אחר מיטתו של הרב דרוקמן שכמו מנורת המקדש ונרות חנוכה 'בער' ללא הפסקה ובהתמדה, גם בזמן החורבן - בילדותו וגם לאחריו לכל אורך ימיו ושנותיו שפעל ועשה מתוך בעירה פנימית שלא כבתה יום ולילה.
כמו רבים ממפעלי התורה, העשייה וההתיישבות הרגשנו בישיבת חומש את היחס המיוחד שהעניק הרב דווקא לנו. בכל אירוע, דילמה או צורך היה הרב זמין בכל שעה.
הבין ולמד את הסוגיות לעומק, הכווין ודייק אותנו ועשה למען חומש ללא לאות וללא הפסקה.
רק לפני חודשים בודדים זכינו שהרב הגיע לבקר שוב בחומש. הרב נכנס לבית המדרש והתפעל מהלימוד והרצינות ותהה על 'החוק האווילי שמונע מיהודים להגיע לחומש'.
כמו בחור צעיר ועל אף גילו המופלג ומצבו הבריאותי, הגיע הרב שוב ושוב לישיבה. לתמוך ולראות ולהתרגש מקרוב.
בכל פעם חזר הרב על הפליאה שלו "למה אוסרים עליכם להיות שם?" או "למה שלא יאפשרו לאלפים לצעוד?" והרב כדרכו לא עמד ושאל אלא גם פעל ועשה והתקשר למי שהיה ביכולתו ונפגש עפ מי שרק הסכים כדי שהישיבה בחומש תמשיך ותגדל.
לפני כעשר שנים הגיע הרב לנטיעות יחד עם בני עקיבא בחומש. ושוב בהתקשות לקיום האירוע, ראינו איך ברב נמצאת זקיפות קומה אל מול הצרים לעם ישראל ויחד עם זאת ענווה ושפלות וחיבור אמיתי לארץ כשהתכופף וכרע על מנת לטעת עץ בארץ ישראל. בחומש.
לצערנו, העץ ההוא נגדע ונעקר על ידי אויבינו הקמים עלינו לכלותינו. וביום זה בו הסתלק מאיתנו הרב דרוקמן, אנחנו נקבל על עצמנו לטעת את כרמי השומרון מחדש ונשתדל לקיים את 'הצוואה' שנתן לי בפגישתנו האחרונה: "ישיבת חומש ממשיכה והיא תמשיך בע"ה בגדול".
הכותב הוא ראש ישיבת חומש