בשבת קורח תשנ"ח, זכינו לחגוג שבת שבע ברכות לאחר נישואינו, בבית הוריי שבעיר העתיקה בירושלים. אין מקרה בעולם, ובאותה השבת ישיבת אור עציון שבתה אף היא בעיר העתיקה.
אחי, תלמיד הישיבה באותן שנים, פגש את הרב דרוקמן זצ"ל, והציע לו לבוא לברכנו, וכדרכו הוא נענה בשמחה והגיע באמצע סעודת הבוקר, וכמובן זיכה אותנו בדברי תורה. יתרה מזו, חסר לנו באותה השבת עשירי למניין לשבע הברכות, וזכינו שהרב היה העשירי שהשלים את המניין באותה סעודה.
השמחה על הגעתו הייתה רבה, במיוחד מצד סבי, ר' מאיר חובב ז"ל, שהיה מיודד עמו מאוד עוד מימי נעוריהם, ומצד אמי, פרופסור שולמית אליצור תבדל"א, שהייתה תלמידתו בצעירותה.
בסוכות תש"ף קבענו מפגש משפחתי אצל ישראל אחי בקריית מלאכי. שקועה הייתי באותם ימים בכתיבת נייר העמדה של מכון ידעיה על הנושא של מדינה יהודית, וכיצד הרעיון שהמדינה תתנהל על פי ההלכה יתאפשר גם במצב בו רבים מהציבור הישראלי עדיין איננו שומר מצוות. כיון שהנושא כידוע רגיש ונפיץ, היה חשוב לנו במכון לקבל הסכמות של גדולי רבני הציונות הדתית על הדברים שנכתבים. החלטתי לנצל את הגעתי לאזור, וביקשתי להיפגש באותה הזדמנות גם עם הרב דרוקמן זצ"ל, לספר לו על עשייתנו במכון ולבקש את הסכמתו לדברים שאנו כותבים. לשמחתי הרב יכול היה לקבל אותי.
שאלתי את ילדיי מי רוצה לזכות בביקור אצלו, ובתי הבכורה בחרה להצטרף, וזכתה בשמיעת השיחה בסוכתו המרווחת של הרב. ברגע שנכנסתי והצגתי את עצמי, הפתיע אותי הרב מאוד ואמר לי שוודאי שהוא זוכר אותי, הרי הוא היה בשבע הברכות שלי! נדהמתי. כמה אנשים עברו אצל הרב, כמה נפגשו איתו במהלך עשרים ושתיים השנים שחלפו מאז שנישאתי, והרב זוכר! כזה הוא היה. איש של אנשים. אדם שלא שוכח. מדהים. השארתי אצלו באותה הפגישה את המאמר שכתבנו, וביקשתי שיקרא ויאיר את עינינו.
זכיתי, ולאחר שבועות ספורים, הרב התקשר אלי בעצמו, ושוחח עמי במשך כעשרים דקות, בבקשו לדייק את הכתוב. כמובן שתיקנו על פי הערותיו, והן שולבו בכתובים. כך זכינו שהדברים קיבלו את הסכמתו של זקן רבני הציונות הדתית, יחד עם הרב יעקב אריאל שיזכה לאורך ימים טובים וארוכים, ועוד רבנים. חפצנו מאוד לאחר מכן אף לחבר את הרב עוד לעשיית המכון, שכן הרב היה ידוע בגדולתו דווקא בנושאי האמונה, נושאי הליבה של מכון ידעיה והאתר לדעת להאמין, אך הדבר לא צלח, גם בגלל מצבו הבריאותי. לאחר החגים השנה חשתי משהו בתוכי דחק בי, שלא כדאי להתמהמה עוד.
י"א בכסלו תשפ"ג היה התאריך שנקבע לפגישה. התפללתי בכל לב שהפעם הרב ירגיש טוב ונזכה להיפגש, ושיצליח ה' דרכי והרב ישמח בעשייתנו ויסכים גם להצטרף אלינו כחבר במכון. בסייעתא דשמיא הגעתי לבית הרב. נכנסתי אליו לחדר הגדול בו הוא קיבל קהל. הייתי נרגשת. זכות גדולה. סיפרתי לרב שוב על עשיית המכון, על ההתמודדויות שלנו עם הכפירה ברשת האינטרנט, על השאלות שדורשות מענה עמוק ורציני, שאנו עמלים לתת להן תשובות, והצגתי לו את החוברת המודפסת שהוצאנו, על תרומת היהדות לעולם. הרב שמח בה וביקש שאשאיר לו אותה לקריאה. סיפרתי לו גם על החוברת הבאה שאנו עובדים עליה כעת, באחד הנושאים הקשים ביותר לכתיבה, וגם עליה הוא הסכים לעבור ולהעיר את הערותיו.
בשיחתנו, הדגשתי בפניו עד כמה חשובה לנו האחדות בתוך הציונות הדתית, החיבור של בתי המדרש השונים ומציאת המשותף והמאחד ביניהם. הרגשתי שזהו הנושא שחשוב לו יותר מכל. ביקשתי ממנו, כחלק מהאחדות הזו, להצטרף אל הרבנים והרבניות המגוונים שכבר מלווים את עבודתנו, וכמובן שהוא הסכים מיד בשמחה. לסיום, ביקשתי ממנו גם ברכה מצולמת למכון, וגם אליה הוא נעתר מיד. צילמתי אותו מברכנו, וזהו אולי התיעוד המצולם האחרון שלו, ובסוף אותו השבוע, הצטערנו מאוד לשמוע שנדבק בקורונה וחלה. מאז התפללנו עם כל עם ישראל לרפואתו.
כל כך קיוויתי שלא אגיע לרגע שבו אבין כמה מזל היה לי שהספקתי עוד להיפגש עמו ולזכות בברכתו, אך לצערי אמש, לאחר שהדלקנו את הנר השמיני של חנוכה תשפ"ג, אשר יגורתי בא לי, והתבשרנו שהרב השיב את נשמתו הטהורה לבוראו. אני מניחה שהחוברות עודן מונחות על שולחנו, אך אנו כבר לא נזכה לקבל את ברכתו והסכמתו גם עליהן. אוי לספינה שאבד קברניטה. אוי לנו כי הושברנו. ניקח עמנו את החיזוק שחיזק אותנו הרב בפעולתנו לאחד חלקים שונים בציבור, ולתת מענה מתאים לכולם. יהי הרב מליץ יושר בעדנו ויהי זכרו ברוך.
הרבנית ד"ר חני פרנק, מנהלת מכון ידעיה והאתר לדעת להאמין, וראש בית המדרש מתן שומרון