שעת לילה מאוחרת, לפניי ניצב שולחן לבן גדול עמוס ספרים ודפי מקורות, עיתונים ומכתבים, ובצד – ערמת תרופות ושעון. ידיי מקלידות במחשב הנייד, מחליפות שוב את המילה "מסמל" במילה "מבטא", במסמך בן מאות עמודים. מעברו השני של השולחן יושב הרב.
שוב טלפון. זו הפעם הרביעית או החמישית שהוא מצלצל בחצי השעה האחרונה. הרב נשען לאחור בכיסאו המרופד ומאזין בסבלנות. כרגיל, אני מנסה לנחש מי עומד הפעם מצידו השני של הקו ומפריע לרב לעבוד על ספרו החדש – חבר כנסת או שר? תחקירן חדשות או כתב? ראש ישיבה או רב קהילה? מזכ"ל בני עקיבא או קומונרית? ואולי אחד הבוגרים המבקש להתייעץ על נושא זה או אחר...
בתום שיחה של כמה דקות, הרב סוגר את הטלפון, נאנח על צערו של בן שיחו, מהרהר רקע קט בשיחה, ומיד חוזר אליי ואל ערמת דפי הטיוטה של ספרו החדש, עם הערות בכתב ידו.
כאן חסרה נקודה, כאן עדיפה מילה אחרת, פה כתוב שם ה' בה"א במקום בדל"ת, פה ביטוי חריף מדיי. הערות מועטות, סוף סוף, זו כבר הגהה שנייה של הדפים. לפני חודש ישבנו על סבב ההערות הראשון. מניין מוצא הרב את הסבלנות לעבור פעמיים על מאות עמודים, מתוך ידיעה שהתיקונים יהיו ממילא קטנים ושוליים יחסית? אחריות. אחריות להוציא דבר מתוקן מתחת ידיו.
לפתע הרב נעצר. לצד שורת טקסט מתנוסס סימן שאלה בעט כחול. סימן יחיד, בלי כל הערה לצידו. "תאמין לי שאני לא יודע למה סימנתי את זה...". "אולי זה לא מובן?" אני מציע. "לא לא...", הרב דוחה. "אולי המקור אינו מדויק?". "לא, אני זוכר את המקור היטב...". "הרב רוצה שאנסח מחדש?". הרב מתבונן ומתבונן, ובסוף מתפשר עם עצמו, "אני באמת לא זוכר למה סימנתי, אבל אולי כדאי לכתוב כאן מילה אחרת...". "בסדר גמור, הרב, אני משנה". "לא לא!" ממהר הרב להבהיר, "אני לא אומר לשנות, אני רק מתייעץ..."
כמה פעמים שמעתי את ההבהרה הזאת – "אני רק מתייעץ...". עם מי הרב מתייעץ? איתי? אברך צעיר בישיבה?הרב העביר את השיעור הזה אלפי פעמים – ובסוף הוא מתייעץ איתי? מי אני בכלל? אבל הרב באמת מתייעץ. "אי חסיד, אי עניו, תלמידו של הלל".
קשה לתאר כמה ענווה הייתה ברב. לתת לבחור צעיר לערוך את תורתו ולהוציא את ספריו – תורה שינק מרבותיו, תורה שחצב בעמלו, תורה שהעביר אין־ספור פעמים במסגרות רבות ומגוונות. כמה ענווה.
עלי ההגהה עוד רבים, אבל השעה מאוחרת. "אני חושב שנסיים כאן היום," אומר הרב. ידיי משפשפות בלי משים את עיניי התשושות, אבל אני מוכן להמשיך, מי יודע מתי יצליח הרב להתפנות שוב למען ספרו. ובכל זאת, כבר אחת בלילה וזו בדיוק השעה שהרב צריך להכין את השיעורים למחר, או להתפנות לאיזה נושא ציבורי אחר, או שמישהו אמור לבוא אליו להתייעצות. באמת שאיני יודע. מה שבטוח, אני אלך לישון לפניו הלילה.
אני סוגר את המחשב, מכניסו לתיק, והרב מגיש לי את ערמת עלי ההגהה שעברנו עליהם. בעודי קם, חשוב לרב לספר לי שמישהו אמר לו מילה טובה על אחד הספרים. הרב שמח שהודו לו על הספרים, הוא הרגיש שיש ערך לכל המאמץ הזה, לכל השקעת הזמן הזאת מבחינתו. הספרים מועילים, אנשים קוראים ולומדים, נפתחות להם העיניים, והדברים שמסר בחדרי שיעורים מגיעים לאנשים הביתה. והרב לא שמר אצלו את השמחה הזאת, היה חשוב לו לשתף אותי בזה. לשמח גם אותי, לחזק גם אותי בעבודת על המפעל הזה. אל תמנע טוב מבעליו.
"תודה, הרב," אני אומר טרם צאתי מהחדר. והרב, כדרכו, מחזיר לי – "תודה לך". תודה לי? אני תוהה בליבי. על מה? על שעת החסד שנתת לי, הרב? על הזכות ללמוד אצלך? על הזכות לגלות את תורתך המאירה לכלל? תודה לי, הרב? תודה לך.
תודה הרב, תודה על החינוך שנתת לי, על התוכן שיצקת לחיי, על האור שנטעת בי, על חיי תורה שהכנסת לתוך ביתי. תודה שליווית אותי בהקמת ביתי ועד היום, ועד בכלל. תודה שנתת לי את התחושה שאני בן בשבילך. יש לי כל כך הרבה תודות לומר לך, אבל אתה מעולם לא הסכמת להקשיב לתודות או למחמאות, תמיד קטעת אותן באמצע בהינף יד. מבחינתך הכול מובן מאליו.
ובכל זאת – תודה הרב. אשתדל מאוד להמשיך את הפרויקט הספרותי הגדול והמאיר שהתחלנו יחד.
אוהב, דומע וכבר מתגעגע.
הכותב הוא תלמידו של הרב חיים דרוקמן זצ"ל ועורך ספריו