אפתח בשאלה – מה המשותף לדן חלוץ, עמי אילון, נעם תיבון, יאיר גולן, עמר בר לב ועוד כהנה וכהנה קצינים בכירים במיל' שבערוב ימיהם היו לשמאלנים אדוקים, ממורמרים ומטילים דופי בלאומיותם, ביהדותם, בממשלותיהם הנבחרות, בזהות היהודית של המדינה, במורשת הדורות ובקדשי ישראל, בדת ובדתיים?
התשובה אינה מורכבת ואשתדל בשורות דלקמן להסביר בקצרה את התהליך אותם עוברים רבים מקרב הקצונה הבכירה בצה"ל, תהליך אשר מביא אותם למחוזות השמאל שלא פעם מגלה פרצוף פוסט ציוני ואף אנטי יהודי.
בעוונותינו הצליחו לחדור למערך החינוך בצה"ל גופים עם אג'נדה שמאלנית למהדרין ואלה מחדירים בקצונה ערכים פרוגרסיביים, ליברליים, אוניברסליים והומניים. כל אלה לפי רוחות של תרבויות זרות המרוחקות מרחק גדול מהשקפת עולם יהודית, ציונית, לאומית ואמונית. נמצא שככל שהקצין המוכשר עולה בסולם הדרגות כך גדלה השפעת הגופים האלה והתוצאות בהתאם.
תחת לראות את עצמם כלוחמים עבור עם ישראל וערכיו, עבור נצח ישראל ועבור ארץ ישראל ותורת ישראל – רואים עצמם הקצינים הבכירים כאנשי העולם הגדול, "נאורים", ליברליים והומניים, פתוחים תרבותית, סובלניים ומכילים עמים אחרים, תרבויות זרות, דתות אחרות וכן...אפילו את הגרועים שבאויבינו.
מצב זה המהווה סוג של אובדנות קיומית מביא למשל את מי שהיה הרמטכ"ל, בני גנץ, לצאת בהצהרה אומללה לפיה בנסיבות מסוימות יעדיף לסכן חיילי גולני מאשר לפגוע "חס וחלילה ב"בלתי מעורבים" (בעברית – האויב ותומכיו). גנץ אינו היחיד וכל דוקטרינת הלחימה וההתנהלות של צה"ל קבלה בדור האחרון תפנית מסוכנת כאשר חיי האויב היו ליקרים בעיני הקצינים הבכירים, מה שמייצר הוראות פתיחה באש מגבילות ומסרסות ובנוסף פגיעה אנושה בהרתעה הישראלית.
בנוסף, מתקיים בצבא תהליך של ברירה ומיון קפדניים, לא בהכרח מתוך שיקולים מקצועיים, ככל שהדרגה בכירה יותר. אין זה מקרי שבפורום מטכ"ל כמעט שאין אלופים דתיים, ימניים, מתנחלים ולאומיים בהשקפת עולמם. "המשפחה" השולטת בכיפה, דואגת לוודא שלפורום הבכיר יגיעו רק "שיבוטים" אידיאולוגיים של אלה הקיימים. מזכיר מאד את בית משפט העליון ומערכת המשפט, כמו גם גופים "אליטיסטיים" נוספים.
לקראת השחרור מצה"ל מתגברים הקשרים עם התקשורת, עם גופים עסקיים ועם בעלי ההון. כהווה ידוע, כל אלה בעלי השקפה פוליטית שמאלנית מובהקת. שוב, על מנת לרכוש מקום של כבוד בחונטה הזו, המתעלמת מדמוקרטיה אמתית והגונה, הקצינים הבכירים "מספקים את הסחורה", מקצינים בעמדותיהם – בעיקר בנושאי ביטחון, לאומיות וזהות יהודית וסוגית "שתי המדינות" וכיוצא באלה סוגיות שהן בליבת השמאל הקיצוני בישראל.
מן האמור ברור שהקצין הבכיר המשתחרר מצה"ל הינו אדם אחר ושונה מאותו עלם צעיר שהתגייס לצה"ל בהיותו בחור בן שמונה עשרה. באותם ימים רחוקים בערו בנפש החייל הצעיר האידיאלים, הנכונות להקריב והרצון לתרום ולהתמסר לעם ישראל. יחידות העלית, יחידות החי"ר, כוחות מיוחדים וסמלים ומורשת הם השולטים בכיפה, הם המזינים את המוטיבציה והם המלבים את אש ההתלהבות ואת רוח ההתנדבות.
באותם ימים רחוקים האמונה בצדקת הדרך מוחלטת, הבעירה של אהבת המולדת חזקה, התמימות והטוהר משלימים את התמונה ובעיני רוחו של החייל הצעיר רק מטרה אחת – לשרת את עם ישראל בצורה המיטבית תוך נתינת כל כולו ונכונות לעמידה בכל האתגרים – עד כדי מסירות נפש ממש – כפשוטו של המושג.
התהליך במסלול קידום הקצינים אותו תיארתי לעיל גורם לפיחות ערכי, מבלבל את היוצרות ומקהה את החושים. במקום ראייה לאומית ויהודית והזדהות עם עמם מפתחים הקצינים הבכירים ראייה קוסמופוליטית נטולת הזדהות בסיסית ורחבה עם עמם ועם ארצם.
להמחשה אביא רק דוגמה אחת (מני רבות מספור). סיפר לי בעבר קצין שהשתתף בהכשרה בפו"מ (בית הספר לפיקוד ומטה) את הסיפור הבא : באחד השיעורים הובאו בפני הקצינים "פלסטיני" תושב "השטחים" (המינוחים של פו"מ...) אשר סיפר על הנכבה, על תלאות הכיבוש, על אכזריות הצבא ביחסו לערבים וכיוצא בזה. מולו הביאו חכמי חלם מפו"מ מתנחל אשר סיפר את סיפורו. וכל משך שמיעת דברי השניים – הקצינים יושבים ורושמים רשימות, מקשיבים ומתרשמים, בוחנים ומפנימים – משל היו מהאו"מ....
כך לא מחנכים מפקדים וכך לא פועלים באם המטרה היא להכשיר קצונה בכירה לפקד על צבא ההגנה לישראל.