מה שיחד את הרב דרוקמן והפך אותו למנהיג הרוחני של הכיפות הסרוגות היו הדוגמה האישית, הנמרצות, הצניעות והענוה.
סיפור קטן (שבטח יש עוד אלפים כמוהו):
לפני כשנתיים, אחרי פסיקת בג"צ שהכירה בגיורים רפורמיים הייתי שותף לדיון על "חוק ניסים', היה מי שטען שהרב דרוקמן תומך בחקיקת החוק כלשונו, ואני בעקבות שיחות עם גורמים בכירים ברבנות הראשית טענתי שיש בעיה בסעיף שמאפשר למנות לדיין גיור "תלמיד חכם הבקי בדיני גיור", סעיף שיאפשר לבג"צ לפסוק שגם רב רפורמי עומד בקריטריון הזה.
הצעתי לבר הפלוגתא שלי לדבר ישירות עם הרב דרוקמן, והוא ענה "דבר איתו אתה".
את הרב דרוקמן אני מכיר מילדות כחימק'ה מדריך של אבא בשבט 'איתנים', ולאחר מכן חברותא במשך שנים ב'מרכז הרב', אני אישית למדתי לפני 30 שנה, תקופה מסויימת בישיבת ההסדר 'אור עציון' אבל לא השארתי שם רושם רב.
נענתי לאתגר והתקשרתי, לא היתה תשובה, וחשבתי כבר לעזוב את העניין. אחרי 2 דקות הטלפון שלי מצלצל שיחה נכנסת מהרב דרוקמן.
הצגתי את עצמי "מדבר עמיחי פילבר, אני הבן של הרב יעקב פילבר, וגם הייתי תלמיד שלך", מהצד השני נשמע קולו הצרוד של הרב אומר בחיוך "מה שאמרת עד עכשיו, אחרי שאמרת את השם, ידעתי", נדהמתי מהזכרון של הרב שהיו לו עשרות אלפי תלמידים והיה כבר בן 88 והצגתי לו את הנושא לשמו התקשרתי, הרב ביקש שאתקשר אליו שעה מאוחר יותר כדי שיוכל להקדיש את הזמן הראוי לסוגיה.
אחרי שעה חזרתי אל הרב, הוא הקשיב לשאלה והתחיל להסביר לי את הרציונאל של חוק ניסים, אח"כ הוא ירד איתי לפרטי הפרטים של החוק, ולאחר ששמע את הטענות שלי, ולמרות הבקיאות העצומה שלו בפרטי הפרטים של עולם הגיור והניסיון רב השנים, הוא אמר לי אחרי 17 דקות של שיחה "אני חושב שבאמת כדאי להוציא את הסעיף הזה מהחוק".
זה היה הרב דרוקמן, אדם שבמשך 90 שנה חי מעל למושגים של זמן ומקום, הקדיש את כל זמנו לטובת עם ישראל תורת ישראל וארץ ישראל, והיה זמין לכל אדם, בכל שעה, באהבה ובמאור פנים.
הלואי ונדע לקחת מעט מהאישיות העצומה שלו.