רבות מדברים על המפעלים השונים שמו"ר הרב דרוקמן זצ"ל הנהיג. לעניות דעתי מדובר במפעל אחד הפועל בכמה מחלקות.
כל מי ששמע את מורנו הרב זצ"ל באירועים הפומביים בשבועות האחרונים, שמע אותו מספר סיפור , שאנו בישיבה התיכונית זכינו לשמוע מידי פעם בסעודה שלישית. על התקופה שבה נער שסיים כיתה ח' השליך את כובע הברט שלו. הכובע ולא כיפה, כי כיפות לא לבשו באותה עת. הרב לא סתם חזר על הסיפור הזה פעמים רבות בתקופה האחרונה, הרב הדגיש שצריך את הכרת הטוב על המצב שאליו הגענו אבל מעבר לכך הרב חידד את המפעל הגדול- פיתוח הזהות הדתית לנוער הציוני. הרב, כממשיכו של הרב נריה זצ"ל פעל בזרועות שונות לחיזוק ופיתוח הזהות הדתית.
הרב פיתח בתנופה אדירה את מפעל הישיבות והאולפנות מתוך הבנה שהתשתית המשמעותית בעיצובו של אדם נעשית בשלב ההתבגרות ולכן ההשקעה בבתי הספר חשובה ביותר. לא סתם נהג הרב לכתת את רגליו כיו"ר מרכז ישיבות בני עקיבא לכל מוסדות הרשת לתת רוח גדולה לצוותים ולתלמידים.
הרב גם הבין שאי אפשר להתעלם מעולם הפנאי של נוער בגיל ההתבגרות, ולכן פעל ללא לאות בתנועת הנוער בני עקיבא ואף היה מוכן "לבלוע" דברים שלא עוברים חלק בגרון, על מנת שכמה שיותר בני נוער יזכו לחינוך המשלים הבלתי פורמלי לחיזוק זהותם. (הרב מתייחס לכך בספרו ואשיבה שיצא לאור לפני חודשים ספורים).
באותה רוח הרב פעל לחיזוק הזהות בקרב העולים החדשים מבריה"מ לשעבר ואחר כך עם העולים מאתיופיה, כחלק מאותו מפעל גדול.
כאשר הרב דיבר על תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל כוונתו הייתה למיטב הבנתי למפעל אחד ולא לשלושה מפעלים קשורים. תורת ישראל לעם ישראל בארץ ישראל. את המפעל הגדול הזה עלינו להמשיך. כי כפי שהרב הדגיש בסיפור הברט המצב בו אנחנו נמצאים, אינו מובן מאילו מחד, ומאידך כפי שהרב אמר לי באחת השיחות האחרונות שקיימנו- "יש לנו עוד עבודה רבה בעם ישראל".
לא בכדי הרגישו רבים מבני הציונות הדתית על גווניה השונים ומחוצה לה קשורים לרב. כי הרב קידם את חיזוק הזהות הדתית ולכן הגוונים פחות משנים וכולם הרגישו מחוברים.
כדי לשמור על הקיים ויותר מכך כדי לבנות את הקומה הבאה נצטרך להמשיך ביחד לקדם את החזון הגדול. גם כאשר הבריח התיכון נשבר ואינו מחזיק יותר את כל חלקיו ביחד, עלינו להיות מחוברים.