"הרב דרוקמן היה נוסע?", כך יוצא לי פעמים רבות לשאול את עצמי לפני ברית או חתונה של תלמידים בקצה הארץ. "אולי כדאי שלא אסע ואספיק עוד דף גמרא, אולי טלטלת הדרך תקשה עליי". ואז כשאני נזכר איך הרב דרוקמן היה מגיע לכל החופות, גם בעודו על כיסא גלגלים, איך היה יושב סנדק בברית של תלמיד מלפני עשרים שנה, או מגיע לאירוסין (!) של תלמיד ומתיישב שם לסעודה, אז אני מבין שככה בונים דור.
הרב דרוקמן לא היה ראש ישיבה במובן של בית מדרש בלבד. הוא לקח אחריות על העמדת דור. כדי להדליק את כל כדור הארץ חייבים להסתובב עם עששית ולהדליק פנס אחר פנס ללא לאות. תלמידיו הרבים לא רואים אותו כחלק מהעבר שלהם אלא רב שחי איתם, מכיר וקרוב אליהם באשר הם שם.
בכינוס של ראשי ישיבות ההסדר היה הרב דרוקמן פותח את הנאומים. הרב לא היה מחדש חידושים אך הוא כן היה מחדש נשמות. התכנסנו כדי לדון בנושאים שעל הפרק, אבל הרב היה מניח אותנו במקום. הוא היה מציג נכונה היכן היה עם ישראל והיכן הוא עכשיו, היכן היו תלמידי הישיבות והיכן עכשיו, איך התייחס הצבא לישיבות לפני שלושים שנה ואיך עכשיו, ומתוך כך - מה התפקיד העצום שלנו בהעמדת השלב הנוסף של תורה בישראל. בגרון ניחר ובעיניים עמוקות הרב ברר מילים לאט והניח אותם היישר מתוך ליבו אל תוך ליבנו. איש לא יצא מהשיחה כפי שנכנס. הרב חידש בנו את הנשמה.
פעם הרמתי את הטלפון ומהעבר השני ענה: "שלום, מדבר חיים דרוקמן". בלי מתווכים ובלי גינונים. והרב ממשיך: "מעולם לא ניצלתי את שמי על מנת לבקש בקשות פרטיות, אולם כעת בפעם הראשונה אני חורג ממנהגי ויש לי בקשה קטנה ממך" אולם גם בקשה זו לא הייתה פרטית כלל. אני סוגר את הטלפון ומעכל מה ששמעתי. מלכות לית לה מגרמא כלום.
בתוך שלושים יום ליווינו לבית עולמם שניים מגדולי הדור אשר מוטת כנפיהם פרושה על מקהלות רבבות. הרב מרדכי שטרנברג והרב דרוקמן זצ"ל. שניהם חיו את מה שהם לימדו. חיו במסירות ובאהבה אין קץ. כל הרואה אותם, רוח אחרת היתה עימו - רוח ה'.
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר צפת