אני חש מבויש קמעא לכתוב על גדול הדור שלפני כעשור זכיתי להכיר בזכות מנכ"ל מוסדות אור עציון באותם ימים ואיש סודו של הרב נפתלי קנדלר, בהתחשב בעובדה שאנשים אין ספור ורבבות תלמידיו הכירוהו טוב ממני.
ובכל זאת, אני חש צורך עז לכתוב מספר מילים דווקא מהמקום האישי, הפשוט, היסודי והבלתי אמצעי שבו נגעה נקודת החיבור שלי עם הרב דרוקמן, גם שנים לאחר שחדלתי לשמש כדובר מוסדותיו באור עציון ועדיין זכיתי להמשיך ולפרסם את דברי הרב שלא באופן פורמלי.
לאורך העשור האחרון, כאשר היה הרב מבקש להוציא את התייחסותו בנוגע לעוולה ציבורית נוספת שהתעוררה, פגיעה תקציבית במוסד תורני, בסוגיות דת ומדינה ועוד, היה מתקשר אליי הקטן ומיד עם תחילת השיחה נשמעה בקולו השאלה הקבועה: "סליחה, האם אני מפריע כעת?", כשאני מצדי עונה את התשובה הקבועה במבוכה- הרב בבקשה אין צורך לשאול את זה, זה כבוד עצום עבורי בכל שעה משעות היממה", ושוב עד לטלפון הבא שבו תישאל בתחילת השיחה בדיוק אותה השאלה. עוד לפני שנדמיין אם יכולנו לחשוב לדוגמה על מנהיג ציבור חרדי בסדר גודל כזה שיתקשר אל יהודי פשוט מן היישוב וישאל שאלה ברוח זו, נשאל את עצמנו כמה מהאנשים שאנחנו מכירים במעגלינו הקרובים יפתחו שוב ושוב את שיחתם בשאלה דומה?
סיפור קטן שאני זוכר מתייחס מידת הענווה הידועה כל כך של הרב והתרחש במהלך ביקור של הרב והרבנית לפני שנים ספורות במוסד אקדמי דתי בדרום אליו הוזמנו. כשהגיעה שעת הצהריים, התיישבו הרבנית והרב לארוחת צהריים חגיגית עם הסטודנטים במקום, וברצון טבעי לכבדם מפאת כבוד הרוממות, ביקשו ראשי המוסד להחליף את הסכו"ם והצלחות החד פעמיות בכלים קבועים. הרב והרבנית מצדם מיהרו לסרב בנימוס להצעה, שהרי יעלה על הדעת שלא לאכול כשאר הסועדים הצעירים? ומה נאמר על אותן אין ספור בקשות ומחוות שהרב תמיד נענה בשמחה - מברכה מוקלטת ועד קריאה לתרומה כשכידוע מרווח הזמן הפנוי בלו"ז של הרב כמוהו כחודו של מחט עד לא קיים.
טביעת אצבעו המנהיגותית והרוחנית הרמה של הרב דרוקמן זצ"ל, נגעה והשפיעה בכל אחת מהתחנות ההיסטוריות החשובות והמרכזיות שעיצבו והתוו את דרכה האידאולוגית של הציונות הדתית כזרם דומיננטי ורב השפעה בציבוריות הישראלית, כשהרב לוקח על עצמו את עול נשיאת האחריות העצום שנדרש למימוש החזון על כל המשתמע מכך.
לכן נהיר להבין מדוע מידת הענווה הקיצונית של הרב שבאה לידי ביטוי בהענקת כבוד והסתכלות בעין טובה נטולת כל אגו לכל אדם ואדם, משקפת אצילות ושאר רוח שמאפיינים ענקי דור. בדומה לגדול מנהיגי העם היהודי משה שמעבר לכל המידות שהתאפיין בהן כגבורה, צדק, יושר, חמלה ורחמים, ענוותנותו היא שהפכה אותו ממשה למשה רבנו. כך גם בחוויתי האישית ואולי של עוד מאות אלפים שכמותי- התכונה הנשגבה שהפכה את הרב חיים לרב חיים דרוקמן, מגדולי המנהיגים בדורנו היא בראש ובראשונה אותה מידת ענווה נשגבה.
הכותב הוא דובר איגוד ישיבות ההסדר