בואו נהיה נס

כמיטב המסורת המשפחתית, לקראת נר ראשון אנחנו מוציאים את שולחן היצירה של הילדים אל מחוץ לשער ומניחים עליו את החנוכייה. גם כשגרנו ברמת השרון והשכנים "אוהבי המסורת" רצו להזמין את המשטרה עקב הכפייה הדתית המוגזמת שלנו, השולחן עמד גאה וסירב לזוז ממשמרתו עד נר שמיני. השנה, ביום שני בבוקר, כשחזרנו מסיבוב הורדת הילדים במוסדות, נדהמנו לגלות שהשולחן נעלם. החנוכייה נותרה על הרצפה, אבל שולחן - אין.

לא עברו כמה שעות ואחד השכנים שלח לנו את סרטון האירוע ממצלמות האבטחה. עכשיו, בואו ניכנס לפרופורציות. לא מדובר פה בשולחן לחם הפנים. כולה שולחן ישן ומקושקש מאיקאה. אבל לראות את בעל הטנדר עוצר בנון שלאנט ליד הבית, תוהה אם נאה השולחן בעיניו, מוריד את החנוכייה ומעמיס את השולחן על הרכב, זה עושה קווץ'. הקווץ' אינו על השולחן. הוא על חוסר הבושה, חוסר היראה והפחד. בהתבוננות קצרה הוא יכול היה לראות שכל הרחוב מרושת במצלמות. ועדיין הוא בוחר לגנוב לאור היום. הוא יודע שגם אם נלך למשטרה ונגיש תלונה, מי יטפל בגניבת שולחן ישן? הוא בונה על הייאוש שלנו, מהמשטרה ובכלל.

חיים בסכנה אמיתית

בחודשים האחרונים רבים מסתובבים עם התחושה כאילו נשאבו מהאטמוספירה הערכים שגדלנו עליהם. כל מה שאנחנו יודעים לזהות כשפוי מתפוגג לנו מול העיניים. התחושות מקבלות גושפנקה כשגם בתקשורת מוסיפים קיסם ומתדלקים את תחושת סוף העולם. זהו חברים, תם הטקס. כל הערכים שגיבשו אתכם יחד: חברה, קהילה או סתם לקום בבוקר ללכת לעבודה ולחזור הביתה בשלום, עברו חלפו. ברוכים הבאים לאפוקליפסה ערכית. המצב החברתי כל כך נורא, שאפילו הבחישה הפוליטית האין־סופית והמחללת שם שמיים על הדרך לא נראית כבעיה הכי גדולה שלנו.

כולנו עולים על הכביש וחוששים לחיינו. הפנמנו את המצב החדש, שבו חיוך או התנצלות לא מספיקים כדי לחזור הביתה בשלום. אנחנו חיים תחת סכנה אמיתית שמגיעה מכל כיוון ומערערת את המשך החיים המוכר לנו. התינוקות שלנו בסכנת התעללות במעונות. הילדים שלנו בסכנה אמיתית, גם בין כותלי בית הספר. הבנות שלנו בסכנה, לאור פסיקות השופטים האחרונות שמראות לכולנו שהיד קלה על הדק השיקום. שיקום הפוגע, פחות שיקום הנפגעת. השיח הציבורי שמנסה לגשר בין קצוות החברה כבר לא מביא רייטינג. מחליפות אותו שנאה, הפחדה ופלגנות שמשרתות אנשים שהם לא הרוב השקט. משרד החינוך כבר מזמן הרים ידיים מלחנך את הילדים שלנו. הם בעניין ללמד נטו. כנראה שללמד זה מספיק חשוב בשביל על הדרך ללמד איך לא מנהלים שיח מכבד, ושלא נתחיל לדבר על זוועות הרשתות החברתיות. בשביל לשמוע חדשות מומלץ לקחת לפני כן רגיעון של הדס או אספירין כדי לא לחטוף אירוע לבבי, חס ושלום. איזה מזל שבתוך האפלה החברתית שלנו מסי הכניס קצת אור ושמחה.

להחזיר את האור

כשהיינו ילדים למדנו בגן על חנוכה. זה היה עוד בימים הטובים, שללמוד יהדות היה פוליטיקלי קורקט. הגננת לימדה שהנס של חנוכה לא היה השמן גרידא. הנס היה שמעטים ניצחו את הרבים. שהחלשים ניצחו את הגיבורים. שהאור המועט ניצח את החושך הגדול. גם אם הנס קרה בזכות חמישה גברים בעלי עזות דקדושה, היה זה ה' יתברך שנכנס לתמונה והפך כישלון ידוע מראש לניצחון מעל הטבע. סתם, הגננת שלי לא לימדה את כל זה. היא יותר התמקדה בנס לא היה לנו ופך שמן לא מצאנו. לעומתה, סיגל הגננת המיתולוגית של הילדים כן לימדה על המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

במציאות הנוכחית חשוב שלא נחזיר את החנוכיות לקופסה ונשכח את הנס עד כ"ד בכסלו תשפ"ד. חובתנו לאמץ את רעיון הנס כל השנה, כי אנחנו מסוגלים להיות הנס הזה. אנחנו יכולים להיות בעלי העזות דקדושה ולגרום למהפך, והוא יתברך יוסיף כוונה למעשה ויעזור לנו לנצח. העניין הוא שהיום, לעומת "בימים ההם", אנחנו כאילו לא זקוקים להתערבות אלוקית מעל הטבע. כי האנשים שמפיצים פה חושך הם המעטים. הם החלשים. ואנחנו, אלה שרוצים ושואפים לחיות בעולם מתוקן, עולם שמגן על הילדים שלנו, על המשפחות שלנו, על האחדות שלנו, אנחנו הרבים. לכן על פניו, נס לא נדרש. רק לאחות בין כולנו. אולי בעצם גם זה נס בפני עצמו. לנו, הרבים והדוממים, יש את הכוח להחזיר את האור, להשיב את הטוב לרחובות, לבתים, לבתי הספר ולקהילה שלנו. כל מה שאנחנו צריכים זה לרצות את זה ולעבוד יחד. בואו נהיה נס!

על כל אדם שצורח בכביש, אנחנו נחייך וניתן לאחרים לעקוף.

על כל אדם שמקרין כוחנות במרחב הציבורי והפרטי, אנחנו נדבר בנחת. ברחוב, בבית, בחדרי הלב.

על כל חסר דעת שמתעמר באחרים דרך המקלדת, כי הוא מרגיש נורא בטוח שלא יידעו מי זה נבלן הפה, אנחנו נדבר בשפה נקייה. נעמוד איתנים נגד האלימות המילולית שהוא מפיץ ברוע אצבעותיו. שיידע שהוא מיעוט רע ולא רצוי.

על כל ילד מוחרם, אנחנו נלמד את הילדים שלנו להכיל את השונה ולקרב את המרוחק.

על כל שיח מפלג בתקשורת, נלך להכיר אדם אחד מהקבוצה שיש עליה לשון הרע רווחת.

על כל אדם שפוגע באשתו, אנחנו נלמד את הילדים שלנו שגוף של אדם, בין אם הוא ילד, תינוק, קרוב, זר, איש או אישה - שייך רק לעצמו וזכאי לכבוד.

על כל בגד שנקנה בסייל, נתרום בגד ישן למי שצריך.

על כל איש פושט יד לצדקה, נמלא את ידו בנדיבות.

על כל ילד שמתנהג באלימות, נדע שהוא במצוקה ונעזור. נחכה מעט עם השיפוטיות הקשוחה.

על כל אישה שיוצאת ממקלט, נרעיף אהבה ונעזור לה לעמוד על הרגליים.

על כל משפחה שנקלעה למצוקה, לא נישאר אדישים. לא ניתן לה ליפול. לא נסובב את הראש.

על כל ילד שאין לו מה לאכול בבית, נלמד את הילדים שלנו לשים לב ולהזמין אותו לארוחת צהריים ולשחק.

על כל אדם שאיבד את הבושה לגנוב שולחן מצ'וקמק, אנחנו נאמין בילדים שלנו ונזכור שחינוך לא אומר שבסוף כיתה י"ב יודעים לחשב היקף משולש. חינוך זה להאמין בילדים שלנו ולהעצים אותם. זה להוציא תחת ידינו אנשים, מענטשים, שיודעים שיש להם אור מיוחד להפיץ ולתת לאחרים.

על כל פשעיהם תכסה אהבתנו.

לתגובות:[email protected]

***