דין לעצמה

"אני לא בטוחה שלנהל קריירה מצליחה בחוץ ותוך כדי לגדל שישה ילדים זה דבר הנכון. אין לי חרטות, אבל אני גם לא יודעת להגיד שזה עבד לי בצורה טובה. שילמתי מחירים על הבחירה שלי. זה בוודאי לא נכון להגיד שמי שמחליטה להישאר בבית ולגדל את הילדים לא מממשת את עצמה, או שהמודל של קריירה מצליחה הוא האידיאלי".

כך, בכמה משפטים קצרים, מחקה עורכת הדין רחל ווזנר את כותרת המשנה שכבר נכתבה מראש לדמותה, ניפצה את התיאור המרשים שהיה נכתב עליה בשער ולמעשה את כל התזה שעליה בנויה כתבה על בכירה לשעבר במשרד המשפטים ובבתי הדין הרבניים בהווה, שגם גידלה שישה ילדים בביתה. אבל אצל ווזנר שום סטריאוטיפ שנכתב עליה מראש לא הכתיב לה כיצד לנהוג בחייה. הילדה שגדלה בבית חרדי לא היססה להתברג כדתייה כמעט יחידה בצמרת הפרקליטות, מי שעשתה את כל דרכה המקצועית במשרד המשפטים לא מהססת למתוח עליו ביקורת נוקבת, והאישה החזקה והמרשימה שהיא בגיל 55 לא חוששת להתווכח עם הנחות יסוד פמיניסטיות שנראות לה מוטעות.

"אני לא נושאת דגלים, כי דגל לעולם לא מבטא מאה אחוז מהתפיסה שלי", היא מצהירה כדרך חיים. הרבה דברים יש לה להגיד על התרבות הפמיניסטית המודרנית, והם עוד יישמעו. אך כדי להבין אותם לאשורם צריך לשוב אל הדמות שאומרת אותם, ואל הדרך שעשתה משכונת הילדות ברמת גן ועד לראשות תחום ההקדשות בבתי הדין הרבניים.

תסתדרי לבד עם ארוחת הצהריים

לאה, דור עשירי לשושלת משפחת קלירס המפוארת בטבריה, ודב הלפרין – ילד שאיבד הכול בשואה והגיע לארץ כשריד ממשפחה – נישאו וקבעו את ביתם בירושלים. כך מתחיל סיפורה של רחל ווזנר, בתם, ושל שני אחיה. אחד מהם, שנושא את שמו של הרב אהרן קלירס - תפארת המשפחה, הוא הרב ארלה הראל, ראש ישיבת גבעת הקטורת ודמות מוכרת בציבור הדתי־לאומי. בבית שמושתת על התווך שבין היסודות הארצישראליים המוצקים לשיא חשכת הגלות רחל מתחילה לסלול את דרכה.

המפנה התחיל כבר אצל הוריה. שניהם גדלו בבתים חסידיים אך אימצו אל חיקם את הרעיון הציוני, כאשר דב שירת בצבא ורכש באוניברסיטה את מקצוע הארכיטקטורה. עם זאת ההורים שמרו על הסגנון וההקפדה החרדיים, במין תערובת שאפיינה בעבר את הקרויים פועלי אגודת ישראל. כך מצאה את עצמה רחל מתחנכת בבית ספר חורב ובתיכון לוסטיג ברמת גן, לשם עברה המשפחה כשעוד הייתה ילדה, והמסלול הבטוח יכול היה להוביל למכללה בירושלים ולמשרת מורה סולידית עד הפנסיה. אלא שהפעם הגיע תורה של רחל לסטות מהתסריט.

יחד עם חברה קרובה היא החליטה לעצור ולצאת לשנת שירות לאומי. הן הצליחו לדחות את תחילת הלימודים במכללה בשנה, וטעמו לראשונה את העולם שבחוץ. אחרי שנה כזאת, האפשרות של חזרה אל החממה נראתה להן קטנה למידותיהן. נלך לאוניברסיטה, הן אמרו בתמימות של נערות, ועד מהרה מצאו את עצמן מול שאלון העדפות ארוך. "משפטים?" נלכדה עינה של ווזנר על אחד המקצועות, "נשמע מעניין". היד קירבה את העט אל הריבוע החלול וסימנה בו את האות וי.

"לא ידענו מה זה פסיכומטרי, לא היו לנו ספרים, לא ידעתי בכלל מה זה משפטים", היא מעידה 45 שנים מאוחר יותר. "גם כל ההוויה של אוניברסיטה, חילונים, בנים, דברים שלא הכרנו. עברתי דרך מסוימת עד שהתאהבתי במקצוע".

עם רצון והכוונה או בלי, ווזנר נמצאה מתאימה מאוד למקצוע. היא הצליחה בלימודים ובמבחנים, וכשחיפשה התמחות הובילה אותה דרכה אל השופט המנוח אדמונד לוי – אז עוד שופט במחוזי. "זו תקופה שבה עוד לא ידעו מה זה אקטיביזם או מהפכה חוקתית", היא משחזרת, "אבל השופט לוי היה יוצא דופן בכיפה שהייתה על ראשו. זה היה לי טוב מהבחינה הזאת, נחיתה רכה. למדתי ממנו המון, שופט חרוץ, חכם ואמיץ. הרגשתי שההתמחות אצלו היא כבוד בשבילי".

בתחילת שנות התשעים עברה ווזנר להתמחות בפרקליטות מחוז מרכז, שיושבת בבניין בתל אביב. הלם התרבות שהיכה בה שם חרות בה גם אחרי ארבעה עשורים. "כולם יורדים לאכול ארוחת צהריים, ואיש לא מעלה על דעתו ללכת למקום כשר כדי שגם אני אוכל לאכול", היא נזכרת. "הייתי דתייה כמעט יחידה בבניין שהכיל עוד כמה יחידות של הפרקליטות. לא הרגשתי שזו מציאות משונה או לא תקינה, היה לי ברור מאליו שאת הדתיות שלי אני צריכה לסדר מול עצמי. זה היה נראה לי טבעי".

שאלת ארוחת הצהריים של ווזנר הייתי בעלת ערך פחות יחסית לשאלות הערכיות שמצאה את עצמה מתמודדת עימן. כנציגת המדינה בערכאות שונות ובנושאים שונים, עולם הערכים תפס לא פעם מקום חשוב גם בהכרעות מקצועיות. שם פתרונות כמו קופסת אוכל מהבית ומיקרוגל עם שתי שקיות כבר לא באו בחשבון. ההתמודדות הייתה קשה פי כמה.

"בשנים הראשונות לא הרגשתי השקה כלשהי בין העולם הערכי שלי לעבודה המקצועית", היא מעידה על עצמה. "זה טבעי, בגלל שהתיקים בדרגות האלה הם קטנים ופחות בעלי השפעה. אבל זה קשור גם לתהליך שעברתי עם עצמי". וכאן נוגעת ווזנר בחוויה אישית שלה, שמתכתבת היטב עם ביקורת שמושמעת בימין כבר שנים ארוכות נגד הפרקליטות.

"יש רצון חזק להרגיש חלק, זה מאוד נוח", היא מסבירה. "הרבה שנים עבדתי בצורה הזאת, ורק בשלבים מתקדמים יותר התבססה אצלי היכולת להביע עמדה ערכית שונה בתיקים שעסקנו בהם". ווזנר מביאה דוגמה משלב מאוחר יותר בקריירה, כשהייתה במחלקה האזרחית של פרקליטות מחוז ירושלים.

"היה את תיק 'קול ברמה', תובענה ייצוגית נגד הרדיו החרדי על כך שאינו מאפשר לנשים לשדר ולהגיש תוכניות", היא מספרת. "אני לא הייתי שותפה בכל התהליכים, אבל ישבתי בהתייעצויות. אני יושבת בחדר, וההחלטה הברורה פה אחד היא שהמצב הזה לא תקין והתובענה מוצדקת. זה לא רק זה, התחושה הייתה שזה פשוט איום ונורא. אני הייתי היחידה בחדר שלא הסכימה. חשבתי שצריך לאפשר לכל חברה להביא את התרבות שלה לידי ביטוי, דווקא מתוך מקום ליברלי חשבתי ככה. זו אומנם הייתה דעת מיעוט שלא התקבלה, אבל הרגשתי שיש חשיבות גדולה שהקול יישמע בחדר".

הקו הפמיניסטי ששלט במשרד המשפטים בא לידי ביטוי גם בתיקים אחרים שבהם עסקה ווזנר. על קווי האוטובוס הנפרדים, שגם נגדם הוגשו עתירות, היא כתבה אפילו מאמר ארוך. "אני מאמינה שדווקא ממקום ליברלי, של זכות לתרבות, אין בזה שום בעיה. זה לא אומר שאני חושבת שצריך קווים נפרדים, גם הלכתית, אבל אני לא מביעה את דעתי על זה או על תהליכי הקצנה בחברה החרדית. ככל שהם מדברים על הקווים שלהם, זה דבר שצריך להתאפשר. כשנשים חרדיות אומרות שהן רוצות את זה ואומרים להן 'את לא יודעת מה את רוצה', זה מחליש ומקטין".

ווזנר רואה בזה נקודה עיוורת סדרתית של הפמיניזם המודרני. "יש לי הרבה כבוד למאבקים הפמיניסטיים, אבל הרבה פעמים אני מרגישה שהשיח הפמיניסטי חוטא בהחלשת נשים. נשים רוצות לגדל תלמיד חכם בבית ומתמסרות לזה, אומרים להן שהן הוסללו לכך ולא באמת בחרו. זה הדבר הכי דכאני שיכול להיות. אישה בוגרת אומרת את דעתה, תנו קרדיט שהיא גיבשה את דעתה לא פחות מכל אישה אחרת".

באופן כללי, ווזנר מתנגדת לדיבור פמיניסטי ויותר מחזיקה מעשייה נשית על פי בחירתה ורצונה של כל אישה. "אני אומרת לבנות שלי ולמי שמתייעצת איתי: פחות חשוב לדבר על זה, ויותר לעשות את מה שאת רוצה ומאמינה. לכו ללמוד מה שאתן רוצות – על מגדר אני פחות ממליצה. להשקיע את המשאבים שלנו כנשים לטיפוח החולשה שלנו לא מחזק בעיניי. לא רואה את זה כדבר נכון".

"דרוש גוף ביקורת על הפרקליטות"

נושאי הדרת הנשים לגווניהם הם, כאמור, רק דוגמה. במהלך השנים נתקלה ווזנר שוב ושוב בתחושה שרק קול אחד וקו מחשבה אחד אפשרי בפרקליטות המדינה, ובנושאים שונים. "מקום ששרוי בקונצנזוס מוחלט בכל נושא נמצא בבעיה. חייבים שיישמעו קולות אחרים, לא רק כמין איפכא מסתברא אלא במובן הכי אמיתי ומהותי. אין ערך לעמדה שלך אם היא לא התעמתה עם העמדה האחרת. כשכולם רק מהנהנים זה לזה בחדר, זה מונע מהם לגבש עמדה מוצקה. היו מצבים שבהם הרגשתי שאין לקולות אחרים בכלל מקום, ולכן התאמצתי להשמיע אותם. זה היה דבר חשוב מצד עצמו, גם בלי שהעמדה התקבלה בפועל".

את מדברת על אירועים מלפני לא מעט שנים, כשדתיים היו מיעוט קטן מאוד לפי התיאור שלך. איך זה שהיום, כשאחוז גבוה יחסית של המשרות הבכירות בפרקליטות מאויש על ידי דתיים, התחושה הציבורית היא עדיין של קול אחד והיעדר גיוון?

ווזנר מהנהנת בראשה הנהון רב משמעות, אולי אפילו יותר ממה שהיא מרשה לפיה לגלות. "למערכות חזקות יש דנ"א", היא מסבירה. "אנשים פרטיים יכולים למצוא את הנתיב שבו הם יתעסקו במהלך כל הקריירה בדברים שלא יביאו אותם לקונפליקט ערכי. אבל מי ששואף להגיע לפסגה, ונושא איתו מטען ערכי, בהכרח מגיע לקונפליקט. וכאן יש לו כמה אפשרויות: או לעמוד על עקרונותיו, לסמן את עצמו ולהיעצר בדרגה מסוימת, או לפעול כדי להיות חלק. לשכנע את עצמך שזה טוב או אולי באמת להשתכנע שזה טוב".

יכול להיות שגם את נעצרת איפה שנעצרת בגלל שחשבת עצמאית והבעת את עולם הערכים שלך?

"אני החלטתי לפרוש בגיל חמישים כי רציתי לעשות דברים אחרים", היא נזהרת. "יכול להיות שזה כן היה חלק מהשיקולים שלי. אבל יכול להיות שלא הייתי מתאימה, גם אופציה. בסוף, כמו בכל מערכת, יש דנ"א ארגוני שמכוון, וההתקדמות תלויה גם בו חוץ מהכישורים. אתה צריך להיות בהרמוניה עם הסביבה".

בזמנו היה ניסיון להקים גוף ביקורת על הפרקליטות בראשות השופטת בדימוס הילה גרסטל, משהו שיכול היה לשבור את המעגל הסגור הזה, אבל הוועד שלכם נלחם בו בעוצמה עד שהוא פורק מסמכות.

"נכון. אני אומנם הייתי חברה תקופה מסוימת בהנהלה של ועד הפרקליטים, אבל עוד כשהייתי בתוך המערכת חשבתי שצריך ביקורת. אמרתי את זה, וגם הפעלתי גוף ביקורת פנימי במחלקה שלי. כל גוף וכל מערכת צריכים ביקורת טובה עם שיניים. אפשרות לבדוק ולעשות חישוב מסלול מחדש. צריך גוף ביקורת חיצוני, וחבל שהמערכת נאבקה בזה".

לבנות מחדש את ההרתעה

אחרי ההתמחות הגיעה ווזנר לפרקליטות מחוז ירושלים. את השנים הראשונות עשתה במחלקה הפלילית, כאשר במקביל מתפתח גל פיגועי הדקירות והסכינאות של תחילת שנות התשעים בירושלים. רבים מהתיקים של אותם מחבלים הגיעו לווזנר, והעמידו אותה מול התמודדויות שנשמע כאילו נלקחו מהחדשות היום בבוקר.

"התחילה אז אופנה מאוד חזקה של לטעון בבית המשפט שהמחבל או המחבלת ביצעו את הפיגוע כתוצאה מצרות אישיות. ההיא רצו לחתן אותה עם מישהו שלא רצתה, וההוא רב עם אביו בבית", היא מספרת. ווזנר הציבה זאת ככלל בפני בית המשפט: אין למניע הראשון כל משמעות, כל עוד ההחלטה בסופו של דבר הייתה ללכת ולפגוע ביהודי. מעשה של פגיעה ביהודי באשר הוא יהודי הופכת אוטומטית כל אירוע לנובע ממניע גזעני ולפעולת טרור, וחומרת הסעיף בתיק תהיה בהתאם. "אין כל חשיבות לנסיבה האישית בשלב ההרשעה, בשלב הענישה זה משהו אחר".

לעניין קציבת העונש את כן חושבת שיש מקום להתחשב בנסיבות אישיות? הפרקליטות לא אמורה להיות זרוע של המדינה במאבק בטרור ולדאוג להרתעה?

"זה ברור שצריך להתייחס בחומרה לאירועים הללו כי זה טרור וזו מכת מדינה שחייבים למגר. אבל בסוף בכל תיק אנחנו מדברים על האינדיבידואל. גם אצל הפושע הכי גדול נכון להסתכל על הנסיבות. למעשה במקרים שהיו אצלי, היות שזה דפוס שחזר על עצמו בכל פעם, זה הפחית את משקל הטענות הנסיבתיות. אבל חייבים לשמור על המבט של האינדיבידואל והנסיבות. אדם הוא אדם".

וכשאת מסתכלת על מערכת המשפט היום, היא ממלאת את תפקידה בבניית ההרתעה נגד הטרור?

"אני חושבת שיש תחושה שהדברים לא מטופלים מספיק בחומרה היום. תנאי האסירים טובים ואין הרתעה. אני אומרת את זה כאזרחית. יש מקום לעשות חשיבה מחדש על כל השרשרת של אכיפה־הרשעה־ענישה".

אחרי כמה שנים במחלקה הפלילית חשה ווזנר מיצוי. ליבה משך אותה אל תחומים משפטיים עקרוניים יותר, ואל המקום שבו תוכל יותר להעמיק בתיאוריה של המשפט ופחות ללקט ראיות וטיעונים לעונש. השאיפה הזאת הובילה אותה אל המחלקה האזרחית, ובהמשך למחלקה המינהלית.

באותם ימים צמד מילים חדש וטרנדי שוטף את אולמות בתי המשפט: עילת הסבירות. העילה האקטיביסטית הזאת מאפשרת לשופטים לפסול פעולה של הממשלה או של רשות מינהלית, רק משום שהיא אינה סבירה בעיניהם. הפרקליטים הטוענים משתמשים בה, השופטים מכריעים על פיה, והמשיבים בעתירות נבוכים. ווזנר פוגשת גם היא את המושג החדש בתחומים החדשים שבהם היא מייצגת את המדינה, ונשאבת לטרנד. האופן שבו היא מתארת את השתלטות התזה הזאת על המשפט המינהלי מהזווית של מי שעושה בה שימוש נדיר בכנותו ונותן הצצה לא שגרתית אל אחת הסוגיות השנויות במחלוקת במשפט הישראלי.

"אני זוכרת איך זה הלך והתפתח", מתארת ווזנר. "זה התחיל מהשופטים, ואז גם אנחנו הבנו שככה צריך לטעון. זה הפך לסוגיה חובקת כול. השאלה תמיד סבבה סביב זה. כבר אז הייתה לי תחושה: מי שמני? למה הכול צריך להיות מוכרע על פי שיקול דעתי? אבל מצד שני, זה משהו מאוד נעים. זה נותן לך עוצמה אדירה, נותן לך המון מקום להביא את עצמך ואת המחשבות שלך".

עם השנים הבינה ווזנר את ההרסנות הטמונה בשיטת שיפוט שכזו. "יכול להיות שבאותו זמן ובאותו מקום אנשים מתוך המערכת אומרים לעצמם: אני טוב וחבריי טובים, אז אין שום רע בזה שנפעל על פי שיקול דעתנו. אבל אני ראיתי עם השנים איך הדבר הזה מאפשר שיקול דעת כל כך רחב, שבעצם אנחנו לא צמודים לשום דבר אחר. זה מעורר את השאלה מי הסמיך את המערכת להכריע בשאלות ערכיות ומוסריות שאינן משפטיות, שהן אלה שעומדות הרבה פעמים בלב הדיון המינהלי במחוזי ובבג"ץ. זו עילה שמעניקה, עד היום, כוח רב מדי ולא פרופורציונלי למערכת".

הרגע המרגש בניהול הקדשות

הריאיון עם ווזנר נערך בין הצצות חטופות אל מסך הטלפון. ימים עמוסים בבית משפחת ווזנר, עד כדי כך שהריאיון שתוכנן להיערך שם הועתק למשרד. שני נכדים חדשים, תאומים, הצטרפו למשפחה, והסבתא מגויסת לשמירה על אחיהם ולסיוע בהכנות לברית. אבל כמו לפני שלושים שנה, גם היום – הכול נעשה במקביל לעבודה מאומצת במשרדים ממשלתיים, עם אוזן אחת פה ואחת שם. הפרישה שהחליטה עליה לא החזיקה מעמד לשנים ארוכות.

הנהלת בתי הדין הרבניים, ששמעה על ווזנר ועל הרקע המיוחד שלה, הזמינה אותה לפני כשלוש שנים להחליף לתקופה קצרה את הממונה על ההקדשות, רחל שקראג'י. ההחלפה עלתה יפה, ולאחרונה ווזנר חזרה לתפקיד לתקופה של שנה והתבססה בתחום. "הגעתי לבתי הדין עם כל הדעות הקדומות ששמעתי במשך השנים על המקום ואופן ההתנהלות שלו", היא מספרת, רושם שהתבדה מהר מאוד.

"הופתעתי לטובה, מאוד לטובה. אני חווה את כל המערכת כחלק מההנהלה. מערכת מקצועית מאוד, דייני ההקדשות מקצועיים בצורה יוצאת דופן, יעילים, פתוחים, בעלי מזג שיפוטי. אני אומרת מידיעה: בתי הדין מתנהלים מצוין. אם אנשים עדיין חושבים רעות על בתי הדין, זה בגלל יחסי ציבור רעים שיצאו להם".

תחום ההקדשות, שעליו הופקדה ווזנר, התגלה לה כאוצר של עניין משפטי ייחודי מחד ושליחות ערכית מאידך. "מדובר כאן על נכסים, בעיקר בירושלים אבל גם במקומות אחרים בארץ, שהוקדשו על ידי יהודים לפני מאה שנה ויותר. מרגש אותי לחשוב שבבית מסוים ישבה אישה, לפני מותה, וחשבה כיצד להוסיף טוב לעולם עם נכסיה אחרי מותה. והנה אני, רחל ווזנר, יושבת בבית הדין ומשקיעה את כל המאמצים כדי שהייעוד הזה, שאותה אישה ייעדה לנכסיה, יקוים ויבוצע על הצד הטוב ביותר".

המספר הגדול של נכסי הקדש, ששווים עולה לכדי מיליארדי שקלים בירושלים לבדה, והעובדה שהבעלים המקוריים ובדרך כלל אפילו יורשיהם הישירים כבר אינם בין החיים, מזמינים נוכלים ותאבי בצע לשים את ידיהם על הנכסים הללו. חלק ניכר מעבודתה של ווזנר הוא לסלק את אותם חורשי רעה ולהעמיד לנכסים אפוטרופוס שישמור על הייעוד של הנכס ועל הנצחת המקדישים. זו מלאכה שבית הדין לא מספיק נכנס אליה בשנים קודמות, אך בשנים האחרונות הוא פועל בכוחות מוגברים וגם רואה הצלחות בתחום.

בין השאר בגלל ההצלחה הזאת, יש מי שלא שמח מכך במשרד המשפטים. שקועים בדעת הקדומות על בתי הדין, החליטו אנשי משרד המשפטים ובראשם היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה לצאת למלחמה נגד בתי הדין ולנגוס בסמכותם לעניין הקדשות. עד כדי כך שהיועמ"שית הגישה בצעד חריג ביותר עתירה לבג"ץ נגד בתי הדין הרבניים. ווזנר, שגדלה והתעצבה במשרד המשפטים, מצאה את עצמה לפתע בצד השני של המתרס.

"אנחנו במחלוקת בעניין הזה עם משרד המשפטים", היא אומרת במתינות המקסימלית. "הסמכות של בית הדין קבועה בחוק. עמדת בית הדין מאוד מוצקה ונכונה משפטית. זה גם נכון מבחינת הרציונל של הרציפות, כי בית הדין הוא שטיפל בהקדשות כל השנים ואצלו נמצא הידע. אגב, זה נכון שהייתה בעבר הזנחה, אבל היא לא הייתה רק בבתי הדין אלא גם במשרד המשפטים. אלה הנסיבות ההיסטוריות, המקדישים ויורשיהם נפטרו ולא הייתה מספיק מודעות לנושא. על כל פנים, בשנים האחרונות בית הדין מטפל בהקדשות בצורה מצוינת. אני מקווה מאוד שהמחלוקת תיפתר, אנחנו מדברים עם משרד המשפטים בכל מיני אפיקים ומקווים שלא נזדקק לבג"ץ".

***