בשבוע שעבר פורסם בעיתון 'גלובס' טור על סופרת מיוחדת שנשכחה מלב. היא לא סתם נשכחה, היא הושכחה. עדן בר טל כתב על נעמי פרנקל, סופרת מוערכת מאוד שהשתייכה לדור הפלמ"ח. פרופ' ברוך קורצוויל, מבקר הספרות הקשוח, העתיר שבחים על יצירתה.
ספריה נלמדו בבתי הספר. אך כל זה נגדע באחת, כשפרנקל שינתה את עמדותיה הפוליטיות ועברה עם משפחתה לקריית ארבע. על הימים ההם היא סיפרה בכאב: "ברגע שעברתי לחברון, עברתי דברים קשים מאוד. קודם לכן הייתי מלכת הספרות העברית. ברגע שדרכו רגליי פה, התחילו להחרים אותי. הוציאו את 'שאול ויוהאנה' מתוכנית הלימודים. כתבו נגדי מאמרים. אנשים שהיו חברים שלנו, שאכלו על שולחננו שנים, חדלו לדבר איתי. אני הייתי בוגדת". קשה וכואב. פרנקל הרי לא חדלה להיות יוצרת מוכשרת ברגע שנכנסה בשערי הקריה. אבל חבריה, המילייה הספרותי, אפילו משרד החינוך - ציירו עליה איקס גדול אדום ומכוער.
פרנקל לא הייתה יחידה. הסופר משה שמיר היה בן הדור שלה. בשנות החמישים נערך סקר בקרב תושבי המדינה הצעירה, ונמצא ששני שלישים מתושבי ישראל העדיפו את שמיר על פני כותבים אחרים. 'הוא הלך בשדות' שלו ו'פרקי אליק' היו ספרי יסוד בזמנו. אבל גם שמיר שינה את דרכו. הוא נע מהשומר הצעיר ומפ"ם אל הקמת תנועת ארץ ישראל השלמה ועד לתנועת התחייה. חבריו לשעבר דאגו שהפופולריות של יצירתו תרד עד שתשקע בתהום הנשייה.
הימין החליט לשלוט
מדהים, אבל אף אחד מאיתנו לא מרים גבה כשהוא נחשף לסיפורים כאלה. ברור אילו סרטים יקבלו מימון ואילו לא, אילו מחזות יעלו על בימת התיאטרון הלאומי ולאילו אין סיכוי. התרגלנו.
שנים ארוכות היה הימין בשלטון. הוא אחז בהגה, אבל לא הצליח לסייע לאדם להחזיק בדעותיו בלי לשלם עליהן מחיר. הוא לא הצליח להפוך את הדעות הימניות, השמרניות או הדתיות ללגיטימיות במרחב הציבורי. הוא לא הצליח לרסן את בג"ץ או לשנות את דרך חלוקת הקרנות, וגם לא את אופי האקדמיה, למרות שרוב העם אוחז בעמדות שמרניות ולאומיות. זהו רוב דומם. לפעמים הוא חייב להיות דומם כדי לקבל קידום. במשך שנים החזיק הימין במושכות, אבל לא ידע לכוון את העגלה.
ובכן, הימין חזר לשלטון. ולצד הסדר שהוא מבקש לעשות ביהודה ושומרון, השקט שהוא רוצה להחזיר לרחובות והשינוי שהוא מבקש לבצע בשדה ההתיישבות, בנגב ובגליל, הוא מבקש להגיע גם לתחומים האלה. הוא מבקש לגעת בחוקים נפיצים כמו חוק איסור אפליה במוצרים ושירותים, ולאפשר לנותני שירות לחיות לפי תפיסתם הדתית והשקפת עולמם. הימין החליט לשלוט. אנשים רבים מחכים לזה. השאלה היא איך עושים את זה, מה המחירים ומה קורה בדרך.
חכו עם המהפכות
מיד אחרי הבחירות נפגשתי עם חברים תל־אביבים מקסימים, שעולמם חרב עליהם. הם לא התכחשו למה שהעם הניח בקלפי, וידעו טוב מאוד לנתח מדוע המחנה שלהם כשל. אבל היה להם קשה. הם היו עצובים ומודאגים. כשהחברה הראשונה שאלה אותי האם בעצם חילונים אמורים לפחד מעכשיו ומה יהיה על הלהט"בים, הרגעתי אותה בחיוך ואמרתי לה שמה שמשתקף בתקשורת מוגזם ואין לו אחיזה במציאות. כשהחברה השנייה סיפרה שהיא באמת לא יודעת איך המדינה תשנה את פניה, מה יהיה מותר ומה יהיה אסור, הסברתי שההתלהמות מסביב היא סתם ספין תקשורתי פלוס אכזבת בחירות קלאסית, וזכויות הפרט יישמרו בכל מקרה. החבר השלישי, בחור צעיר ונחמד שעוד לא הקים משפחה, סיפר לי שהוא בעצם לא כל כך מחובר למדינה ואין לו בעיה לעזוב אם יצטרך. האמירה שלו הכאיבה לי מאוד, בעומק.
כשהתגובות השליליות לא פסקו, התפלאתי וכעסתי. התפלאתי כי לא הבנתי מה כבר קרה, האם אנחנו לא בני אותו עם? האם לא פעם מנצחים ופעם מפסידים? האם לא זה המשחק הדמוקרטי שכולנו מחויבים לו?
וכעסתי. כעסתי כי התגובות ברשתות ובתקשורת ציירו את הליכוד, החרדים והימין כאנשים שהדעות שלהם לא לגיטימיות. חשבתי שאנשים לגמו יותר מדי מכוס תרעלת ארץ נהדרת ומאמינים לדימויים שהם יצרו. שהם הולכים שולל אחרי תקשורת שהפסידה ונכנסת בכל הכוח במנצחים, בלי הנחות סלב. לא הבנתי איך הצד השני לא רואה שהיה כאן סחף נוראי בשנים האחרונות לכיוון של כפיית ערכים שמקובלים רק על חלק מהעם, ועכשיו יש ניסיון לעצור אותו.
אבל כשהאש לא שככה, הבנתי שזה הרבה יותר מכותרות והתלהמות. שיש כאן לבבות שבורים באמת. שמהלכים בינינו אנשים שחוששים שדרך חייהם תהפוך ללא לגיטימית. שהם מפחדים פחד אמיתי ומצמית, וזה שורף לי את הלב. פחד הוא רגש קשה שגורם לריחוק, לרתיעה ולשנאה. רבים מדי מרגישים שמה שאיחד אותנו הולך ומתפורר וכבר בלתי ניתן לאיחוי. וזאת הרי לא המטרה של אף אחד. אפילו אם הוא ניצח בבחירות.
כן, אפשר להגיד אחרינו המבול ולהמשיך כאילו כלום. אני מציעה לפעול אחרת. להוריד את הרגל מהגז. לא חייבים לעגן הכול בהסכמים הקואליציוניים, לא חייבים לחוקק הכול בחוק. נדמה ששכחנו שיש עיקר וטפל, שיש את מה שהכי חשוב והכי דחוף ויש את מה שאחר כך. נציגי הציבור הציוני־דתי דווקא יודעים לפעול ביחד ובפשרה. אחרי שתקום ממשלה יהיה אפשר ליצור שוב שיתופי פעולה.
האווירה הציבורית היום קשה. אנשים מדברים דרך מסכים. נפתחה כאן מלחמה הדדית, מכל צד נבנים ביצורים ובונקרים ואש אש בלי הבחנה. כן, אפשר תמיד לטעון ש"הם התחילו", זה רק לא יהיה צודק וגם לא חכם. לא צודק, כי אנחנו מבקשים לבנות מדינה שיש בתוכה גשרים וקשרים ועם אחד. לא צודק, כי נבחרי הציבור הבטיחו שהם יבנו ממשלה של כולם, וכך צריך להיות. אז זה הזמן להרגיע, להקשיב לכאב, לדבר בשפה שנשמעת, לחכות עם המהפכות, ובכלל, עדיף בלי מהפכות, עדיף תהליך.
ההתעקשות על הכול עכשיו ובחוק גם איננה חכמה, משום שמה שקורה בשבועות האחרונים הוא יחסי הציבור הגרועים ביותר שהיו ליהדות ולימין מזה זמן. וצריך לתת על זה את הדעת, גם בגלל המהות וגם בגלל הקלפי ששוב נגיע אליה ביום מן הימים, גם אם זה יהיה רק בעוד ארבע שנים.
הרב דרוקמן שהסתלק השבוע מן העולם התווה ביד אחת אידאולוגיה יהודית וישראלית ברורה מאוד, וביד השנייה דאג לכל אדם מישראל באשר הוא. אחד לא בא על חשבון השני. וכך כתב על אור החנוכה: "עלינו להאיר באור זה בכל ימות השנה בעוצמה רבה ובכל מקום - והחושך יפחת וילך לו. ככל שמוסיפים חיוב - השלילה נעלמת".
לתגובות:ofralax@gmail.com
***