לוח השנה היהודי בנוי מקונספט קבוע: רצו להרוג אותנו, בואו נאכל. אלא אם מדובר בימים שבהם הקונספט הוא: רצו להרוג אותנו, בואו נצום.
וככה באמצע החיים (השנה אפילו באמצע השבוע) צץ לו פתאום עשרה בטבת בפנים חמורות סבר ואומר: מה שמעתי, היה לכם לפני שבוע חג שונה מכל החגים האחרים? חג שלא צריך לאכול בו מצות, לא לישון עם חתולים בסוכה, לא להישאר ערים כל הלילה, לא לקרוא מגילה פעמיים ולא להתפלל מהבוקר עד הצהריים? היה לכם כיף בחנוכה? תקלה חמורה אבל עזבו, מה שהיה היה. נגמר הקטע המדליק הזה של נרות צבעוניים ואוכל שעושה צרבת, מעכשיו חוזרים להיות יהודים. אבל יהודים אמיתיים, כאלה שיודעים שלא באנו ליהנות אלא לצום ולהגיד תחנון ארוך.
שנים ארוכות מדי של גלות ורדיפות גרמו לנו להעדיף פחות "על הניסים" ויותר "אבינו מלכנו". פחות חנוכה, יותר עשרה בטבת. פחות טאנצן (ריקודים), יותר קרעכצן (אנחות). נו, אתם יודעים, כדי שלא יהיה פארגעסן (שכחה).
אחרת איך אתם מסבירים את זה שלכל חג מוצמד יום זיכרון? לראש השנה צמוד צום גדליה, לפורים תענית אסתר, לפסח תענית בכורות, ליום העצמאות שני ימי זיכרון, לחנוכה עשרה בטבת, לקיץ דאגו לנו לשלושה שבועות של אבל כדי שלא נשכח את עצמנו בשמש. לשלושת החגים שלא הצמידו צומות – שמחת תורה, שביעי של פסח ושבועות – דאגו עדות אשכנז להוסיף תפילת "יזכור", מה שבטוח בטוח. רק לט"ו בשבט לא הצמידו אף צום, אולי בגלל שבגולה הדוויה ממילא לא היה מה לאכול בשיא החורף.
בערב נשכח הכול
תרצו או לא, הגלות זורמת לנו בוורידים, לא משנה מאיזו תפוצה הגענו. המילה "חורבן" מאיימת עלינו, "אינקוויזיציה" מעוררת בנו צמרמורת, "שואה" לגמרי מקפיצה לנו את הפיוזים במוח. אין אף יהודי בעולם שמסוגל לצפות במונדיאל בלי לשאול את עצמו מי יותר גרועה – ספרד שטבחה בנו בימי הביניים או גרמניה שעשתה לנו את זה ממש לאחרונה? קרואטיה שעד היום מעריצה את האוסטשים משתפי הפעולה עם הנאצים, או מרוקו שמניפה את דגל פלסטין החפצה להשמידנו? צרפת שהסגירה בחדווה יהודים לנאצים, או ארגנטינה שנתנה להם מקלט אחרי השואה בלי לשאול שאלות מיותרות?
ואנחנו הרי לא רוצים להיות כאלה. אנחנו רוצים להיות עם ככל העמים, ליהנות מכדורגל בלי ייסורי מצפון, להציב חנוכייה עם עץ אשוח, לחגוג גם חנוכה וגם נובי־גוד וגם סילבסטר. אנחנו רוצים להיות קוסמופוליטיים, נאורים, מתקדמים, לספר לעצמנו שכל האנושות אחת היא ושאין הבדל בין יהודי לנוצרי למוסלמי לבודהיסטי.
ואז בא עשרה בטבת עם יום הקדיש הכללי שלו ואומר לנו היי, אתם לא.
מה עושים? הרוב מתעלמים. השאר צמים ומנחמים את עצמם שזה צום קצר, בחמש הוא נגמר. נצום קצת, נדבר קצת על השואה ובערב נשכח הכול.
רק שאי אפשר לשכוח, כי החורבן טבוע בדמנו. אני למשל שרוט במיוחד בנושא השואה: כשהילדים שלי מדברים על מחנות קיץ אני חושב על מחנות ריכוז. כשאומרים רכבת אני חושב על סבתא שלי בקרון בדרך לאושוויץ. כמו הארי פוטר, גם לי יש מילות קוד תמימות שמפעילות אצלי צלקת: סבון. דרגש. צריף. תיל. תא. גז. סלקציה. טלאי. ארובה. יער. בורות. צעדה.
אני חי את השואה והיא חיה בתוכי גם כשאני לא חושב עליה. ומה שהכי מוזר זה שכל הזמן אני מגלה עוד ועוד אנשים כמוני, כאלה שהשואה מפעילה אצלם שריטה עמוקה במודע ובתת־מודע. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא ניצל משם. ואם הוא לא רואה, בא עשרה בטבת ומזכיר לו.
המדינה עברה עדכון גרסה
מה עושים עם השריטה הזאת? פעם, כשציונות עדיין לא הייתה מילה גסה, לימדו אותנו שהלקח מהשואה הוא מדינה יהודית עצמאית וחזקה שיודעת להגן על עצמה, כמו החשמונאים שנלחמו נגד הסלאוקים על כבודם וייחודם, כי בשואה למדנו שברגע האמת אף אחד לא יבוא להגן עלינו. מאז המדינה עברה עדכון גרסה והיום מספרים לנו שלאומיות זה פויה, שהחשמונאים היו פשיסטים ושבמקום להילחם ביוונים הם היו צריכים לרקוד איתם סירטקי במסיבות נובי גוד ולהדליק עצי אשוח.
ומה עם מדינה יהודית שדואגת לעצמה כלקח מהשואה? אז זהו, היום מספרים לנו שהשואה בכלל הייתה אירוע גזעני גלובלי ושהנאצים רדפו את כולם, לא רק את היהודים. לכן הלקח מהשואה הוא לא להיות חזקים, אלא להפך – הלקח הוא לא להיות נאצים. ואם ככה, לא באמת צריך מדינה יהודית, ובטח שאסור לגרש ממנה מסתננים לא יהודים (כי זו גזענות), אבל מותר לגרש יהודים (כי גזענות היא רק כלפי לא יהודים), צריך למלא את כל דרישות הקהילה הלהט"בית (כי הנאצים רדפו אותם, ואנחנו הרי לא רוצים להיות נאצים), אסור לפעול נגד מתפרעים על רקע לאומני (אתם זוכרים הרי מי הפעילו כוח בשואה, נכון?), אסור להקים ממשלה ימנית, אסור למנות את בן גביר לשר, אסור לחוקק את פסקת ההתגברות, אסור להקים התנחלויות ואסור לעשות שום דבר שהוא אינטרס של הרוב על חשבון המיעוט. אלא אם אתה מצליח להרכיב קואליציה עם השמאל הקיצוני והמפלגות הערביות, ואז אתה יכול לדרוס את המיעוט הימני באופוזיציה כאוות נפשך.
מי מרוויח מהגלובליזציה של השואה? השמאל שמרגיש שהוא חלק מהעולם הגדול. הגרמנים שממרקים את מצפונם ומספרים לעצמם שהיהודים נאצים לא פחות מהם. הפלשתינים שגם מדברים עלינו במושגים אנטישמיים וגם מאשימים אותנו בנאציזם. המסתננים, הפרוגרסיביים וכל מי שמדינת לאום יהודית לא באה לו טוב בעין. מי מפסיד? המדינה היהודית, וזכר השואה. אבל אותם ממילא לא סופרים.
מיום ליום השואה הופכת לאירוע רחוק, מסולף ושכוח. אנשים מספרים בדיחות על השואה, משתמשים במושג "נאצי" כדי לתאר מעשים יומיומיים ("אוף, איזה מבחן נאצי היה היום!"), עושים ממים על היטלר, משתמשים בטלאי צהוב כדי למחות נגד חיסונים או כל דבר שבא להם, ויאיר לפיד – בנו של טומי, ניצול השואה – מספר לעולם שאנטישמיות היא בכלל לא פעולה נגד יהודים אלא נגד "האחר". במילווקי, ויסקונסין, נפתח לא מזמן מוזיאון שמציג את "השואה של האפרו־אמריקנים". כל אפליה היא שואה, כל ימני הוא נאצי, אז אם ככה למה היהודים צריכים מדינת לאום, ואיך הם מעזים לעשות את מה שהם עושים. מה הם עושים? מה זה משנה, הם נאצים.
אני זוכר שיחה של הרב דרוקמן זצ"ל בערב חנוכה, לפני הרבה שנים. הוא דיבר על זה שהאור קיים, אבל צריך להגביר אותו, להילחם נגד החושך. כל כך סמלי שהשבעה על הרב – ניצול השואה, המחנך הגדול ואוהב העם, התורה והארץ – החלה בחנוכה ונגמרת ערב עשרה בטבת. כאילו כדי להזכיר לנו להגביר את האור ולצעוק בקול גדול: חנוכה הוא חג הגבורה היהודית, לא הגלובלית. עשרה בטבת הוא יום תענית על החורבן, זה שלפני אלפיים שנה וזה שלפני שמונים שנה. רצו להרוג אותנו, בואו נאכל. ואז נצום, כדי לא לשכוח.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***