אין ספור דברים נאמרו ועוד יאמרו על אישיות המופלאה של הרב דרוקמן זצ"ל. לפני 30 שנה הרב נריה זצ"ל כינה את תלמידו הרב דרוקמן "פלא אדם" והוסיף: "ר' חיים הוא אחד מהפלאים של תקופתנו".
זכיתי לשמוע פעמים רבות את שיעוריו הבהירים והיסודיים של הרב דרוקמן, ובכמה נקודות חשובות הייתה בינינו השקה: במפגשים של ראשי ישיבות ההסדר, במפעל הגיור ששימשתי כדיין בזמן שהיה ראש מערך הגיור וברבנות ישוב.
אני מבקש לספר סיפור קטן שאני מעריך שעשרות ואולי מאות יכולים להזדהות עמו. לפני למעלה מעשור, ישבתי שבעה על אבי ז"ל. ישבתי בבית הורי בירושלים יחדיו עם אחיותיי. ערב אחד יצאתי לשבת בקיבוץ סעד בו שימשתי כרב על מנת שלא להטריח את בני הישוב ואת תלמידיי מנתיבות לבוא עד ירושלים כדי לקיים את מצוות הניחום. והנה, דווקא באותו הערב שבו לא נכחתי בבית הורי, הגיע הרב דרוקמן לנחמני בירושלים. עצם הגעתו של הרב לנחם אותי לא הייתה עבורי מובנת מאליה. על אף שלא הייתי תלמידו האישי ולא הייתי מבני ביתו, הרב כדרכו הטריח עצמו לבוא ולכבד אותי באבלי. אולם לאחר שלא מצא אותי, מה אני הייתי עושה במצב כזה, או כל יהודי, נשוא פנים, תלמיד חכם גדול, בגיל גבורות שבא לנחם אדם צעיר ממנו בהרבה?
כל התשובות אינן רלוונטיות ביחס לרב דרוקמן, שעבד וראה דברים אחרת. כבר למחרת בבוקר, ראשון המנחמים שהופיע בביתי בקיבוץ סעד מיד לאחר תפילת השחרית היה כבוד הרב. הוא הסכים לקבל כוס קפה, אמר דברי תורה מנחמים, מרוממים ומחזקים והמשיך לפעולה הבאה עבוד כלל ישראל. כזה היה הרב עבורי ועבור כל אדם, גדול כקטן, מכובד כפשוט.
הרב דוד אסולין הוא ראש ישיבת ההסדר בנתיבות