געגועים
פגשתי כל כך הרבה אנשים שבורים אחרי לכתו של הרב חיים דרוקמן זצ"ל. יש מהם שלא פגשו אותו פעם אחת בימי חייהם. יש מהם שלא שמעו ממנו שיעור תורה מעולם ואפילו לא קראו בעשרים ספריו ולו פעם אחת. על מה הצער אם כך? לְמה הגעגוע?
כל אחד מתלמידי הרב קוק מכיר על בוריה את פסקת הליבה של אורות התחיה, פסקה יח: "שלושה כוחות מתאבקים במחננו", כלומר בעולם היהודי בימי הרב קוק, ואולי מאז ומעולם – יש מי שנושא ברמה את דגל הקודש, ותמיד הסבירו לנו שהכוונה לחרדים. יש מי שנושא ברמה את דגל האוניברסליות, את האתגר היהודי לומר את דברו לעולם ולהשתלב בהוויה האנושית הכללית, אם תרצו – נושאים ברמה את דגל החברתיות. ויש מי שנושא ברמה את דגל הלאומיות החדשה, כלומר במידה רבה הציונות החילונית של פעם. ומי צודק? לימדו אותנו תמיד שכולם צודקים, כולם חלקים מפאזל גדול שנקרא עם ישראל והאיזון הנכון בין כל הערכים הללו כלול במה שכינה הרב קוק "הקודש העליון". שם יש מקום לכל הדגלים. לנקודת האמת שבכל מחנה. אף מחנה לא צודק לגמרי, אף מחנה גם לא לגמרי טועה, והכי חשוב – צריך את כולם.
תורת הרב קוק חינכה כל הזמן לאותו קודש עליון, לאותה תורה גואלת שיודעת את נקודת האמת שבכל דגל, וגם יודעת להניח את הגבולות. רצינו להאמין שזה יהיה הסיפור של הציונות הדתית, לא המפלגה – הערכים, ובאמת ידה של הציונות הדתית בכל המרחבים הללו, והרעיון של תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל הוא הרעיון שהתחנכנו לאורו.
אלא מה? נדמה לי שבמיוחד לאחר הרס היישובים בגוש קטיף קרה בתוך הציונות הדתית מה שקרה לכל עם ישראל: הציונות הדתית עצמה התפלגה לחלקים שכל אחד מהם מרים ברמה דגל אחר. יש מי שמרים ביתר שאת את דגל התורה, וכמו שכתב הרב קוק על נושאי דגל התורה בימיו: "טוענת באמץ, בקנאה ובמרירות בעד התורה והמצווה, האמונה וכל קודש בישראל". יש מי שנושא את דגל הליברליזם הדתי, ויש מי שנושא את דגל ההתיישבות והפיתוח של הארץ הזאת.
כמובן, כל אחד מהכוחות הללו יאמר לך שהוא מאמין בכל שלושת הדגלים, ואכן הוא מאמין בכל אלה, אבל עדיין הדגשים הם אחרים, לפעמים גם מתנגשים.
וכאן, כך נדמה לי, נמצא הגעגוע לרב דרוקמן והצער על לכתו, כי כל חייו הוא לא עייף מלשאת את שלושת הדגלים במידה שווה, ובעצם נשא את הקודש העליון. בציונות הדתית המפולגת והמסוכסכת (ההישג העיקרי של מחריבי גוש קטיף בעיניי) יש איזה געגוע עמוק לשוב אל שלושת הדגלים בלי שכל אחד יבוז לדגל של חברו או ירגיש מאוים ממנו. אצל הרב דרוקמן זה חי כך, בכפיפה אחת, בהרמוניה. להרמוניה הזאת אנחנו מתגעגעים.
פשרנות קנאית, קנאות פשרנית
ההליכה אל הקצוות, אל הרמת דגל אחד ברמה, היא לכאורה קיצונית. אבל היא פרי המחשבה שאי אפשר להשיג הכול ואין ברירה אלא לבחור דגל. הרמת כל הדגלים הם סוג של קנאות – קנאות לכל הערכים כולם. תמיד ישנה הסכנה שמרוב דגלים נישאר עם פיסת סמרטוט ביד, ולכן כל קבוצה דבקה באיזה דגל אחד, קיצוניות פשרנית שכזאת. אבל אצל הרב דרוקמן הייתה פשרנות קנאית. לא במובן השטחי של הפשרה שהיא הרבה פעמים חוסר אכפתיות, אלא במובן של קנאות לכל הדגלים כולם, העם, התורה והארץ. באיזה סדר חשיבות? בדיבור אחד.
להגדיר מחדש "אהבת אדם"
בשעות שאחרי ההלוויה הייתי בנסיעה וריתק אותי דווקא לשמוע איך מסקרים את לכתו של הרב ברשתות הכלליות. הערכה רבה הייתה שם, געגוע גם מצידם לתורה השלמה הזאת. אחד המראיינים הקשה: אומרים שהיה הרב אוהב אדם, אומרים שהיה מכיל ודלתו פתוחה, אבל בשעות האחרונות אני שומע שהתנגד ללהט"ב והתבטא באופן חריף, אני לא מצליח להבין.
והנה בקליפת אגוז כל התורה כולה על רגל אחת: המושג "אוהב אדם" והמושג "הכלה" נתפסים במחוזות מסוימים כקבלת השונה בלי שיפוטיות. אהבה פירושה קבלה, וקבלה פירושה שיש לך את הזכות המלאה לסלול את הדרך שלך. מי אני שאומר לך מה להיות. בתוך התפיסה הזאת כבר מובלעת הנחה: מי שחולק עליי ושופט את הדרך שלי כטעות - אינו אוהב אותי, אינו מכיל.
כשחושבים על זה, זה בדיוק הפוך. אם אני אוהב אותך רק כי אני מסכים איתך, האהבה הזאת שברירית מאוד, היא תיגמר במחלוקת הראשונה שלנו. אסור לי לגבש דעה ערכית מנוגדת אליך, כי מה זה יאמר על הקשר בינינו? אוהב אדם אמיתי מתגלה דווקא כשהוא לא מסכים. הרב דרוקמן בוודאי חשב שזה איום ונורא לחלל שבת או להקים משפחה חד־מינית או לא להניח תפילין כל בוקר, אבל בהיותו אוהב אדם באמת, לא אוהב שמטשטש את המחלוקות, הצליח לאהוב ולהכיל תוך כדי המחלוקות.
חוק האפליה
לפני כמה זמן שאלה אותי אישה, מסז'יסטית רפואית במקצועה, שאלה מסובכת: היא נותנת שירותי מסאז' לנשים בלבד. זכותה. הגיע אליה גבר שמגדיר עצמו אישה, בתהליכים. אני לא רוצה לפגוע בו אמרה לי, אבל אני גם לא רוצה לפגוע בי. לא רוצה לגעת בגבר. מה עושים?
אינני יודע אם הספיק הרב דרוקמן לשבת על מדוכת חוק האפליה, אבל אני מרשה לעצמי לשער את הלך החשיבה שהיה מאפיין אותו. אולי אני טועה.
יש כאן באמת פלונטר, מחד לא סביר שאדם ייאלץ לעשות דבר שמנוגד למצפונו ולהלכה שהוא מחויב אליה, ומאידך זה מדרון חלקלק מאוד שעלול ברגע להפוך לכדור שלג שבו אזרחים שחיים יחד לא נותנים שירותים זה לזה, אפילו שירותים רפואיים. מה עושים?
עם קצת היגיון בריא היו יכולים שופטי בג"ץ שלא להטיל קנס על בעל בית דפוס שסירב להדפיס חומרים הנוגדים את אמונתו. אני מניח שכך היו עושים לבית דפוס מוסלמי שהיה מסרב להדפיס עותקים מספריו של סלמאן רושדי, או סתם מסרב להוציא סטיקרים של בן גביר לקראת הבחירות. אבל ברגע שוויתרו על ההתגמשות והלכו עם שורת הדין, נאלצת הממשלה החדשה לשנות את הדין. ועדיין, היכן עובר הגבול?
אולי אני תמים, אבל אני מאמין בכל ליבי שזה הרגע לדבר. דווקא כשיש לך את הכוח בידיים, תדבר. תגיע להבנות. השיטה שכל מי ששולט מכופף את הצד השני לא טובה לנו כעם.
אבל גם הם עשו את זה – נכון.
והממשלה נבחרה לשלוט – נכון.
אבל אם מדברים, מוצאים עמק שווה – זה הכי נכון.
העיסוק
קראתי בוויקיפדיה כדי ללמוד עוד על הביוגרפיה הבאמת חד־פעמית של הרב דרוקמן זצ"ל. קורות חיים עטורי גבורת רוח ומשובצים בנסי ניסים. אבל הייתה שם מילה אחת שסיכמה לי את הכול. תחת הכותרת "תחומי עיסוק" הייתה מילה אחת: אמונה.
וחשבתי לעצמי כמה נפלא להיות אדם שזהו עיסוקו בעולם – אמונה. בשמיים לא ישאלו אותו אם נשא ונתן באמונה, אפילו בוויקיפדיה יודעים. נדמה שבשבוע האחרון אין כבר איש שלא יודע.
לתגובות: liorangelman@gmail.com
