לרשימה שלפניכם יש להקדים הערה מנהלית מסתייגת: הסכמים קואליציוניים הם דבר שיש לקחת בעירבון מוגבל. כל שכן במקרה שלפנינו, שבו החוק שעליו הסכימו הצדדים לא נוסח וטרם עבר ועדות ותיקונים. קל וחומר בן בנו של קל וחומר כאשר את כל הרעש האיום סביב החוק המדובר הקימה תקשורת המיינסטרים הצבועה, שבמשך שנה וחצי החליקה כל תועבה בסלחנות וכעת היא זועקת מרה על סעיף אחר סעיף בהסכמים הקואליציוניים של הליכוד עם שותפותיה. ואחרי ההקדמה הזאת, והנמכת הווליום המתבקשת כתוצאה ממנה, נעבור לגופו של עניין.
חוק הפליה במתן שירותים הוא חוק ראוי במהותו, שנועד לשמור על כבודם של כל האזרחים בישראל ולמנוע מחנאות בואכה התפצלות הממלכה. השטן, בפרפרזה על מטבע הלשון, נמצא בפרטים הקטנים. כל עוד היו מכבדים הצדדים כולם את רוח החוק ומקדישים את מרצם לפיתוח סובלנות והבנה כלפי האחר, מצבנו היה טוב. הבעיה התחילה כאשר אחד הצדדים קידש מלחמת דת בניסיון לכפות את ערכיו על היריב באמצעות החוק. והנה הטוויסט בעלילה: לא מדובר על מפלגת הציונות הדתית, אלא דווקא על עמותות שמאל שעתרו לבתי משפט וקיבלו מהם פסקי דין פרוגרסיביים וקיצוניים שהפרו את האיזון החברתי בישראל.
בית המשפט הפר את האיזון
הראשון לטרלול היה פסק דין בעניינו של בית הדפוס 'צבע הקשת'. תא סטודנטים גאה ביקש מבעל בית דפוס דתי להדפיס בעבורו שלטי פרסומת, והלה סירב בגלל התנגדותו הדתית לפעילות. בעקבות הסירוב סייעו עמותות להט"ב לאותם סטודנטים להגיש תביעה אזרחית נגד בעל בית הדפוס, ובית המשפט גזר עליו קנס כבד. הנימוק של פסק הדין הוא החשוב לענייננו, והמשמעות הרוחבית שנבעה ממנו.
לשון החוק רחוקה מלהיות מכרעת במקרה כגון זה. אין הסתייגות מפורשת לגבי הימנעות ממתן שירות בנסיבות דתיות, אך ההגדרה של הפליה היא אי מתן שירות על בסיס זהות הלקוח. "מי שעיסוקו בהספקת מוצר... לא יפלה מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות או לבישת מדי כוחות הביטחון וההצלה או ענידת סמליהם". כלומר, הפליה במתן שירות היא דחייתו על רקע זהותו האישית.
בנקל יכלה השופטת ליפשיץ מבית משפט השלום בבאר שבע להמשיך את הפרשנות המתבקשת לחוק, ולקבוע כי אין באמור כדי לחייב בעל עסק לספק שירות שאופיו ועניינו מנוגדים לערכיו של נותן השירות. פרשנות כזאת הייתה מאזנת בין החופש והזכויות של שני הצדדים – ספק השירות והלקוח. אך לא באיזון ופשרות עסוק בית המשפט, כי אם בקידום נמרץ של אג'נדה. בשירות עמותות הלהט"ב שתבעו, התהלכה השופטת כפיל בחנות חרסינה והפרה את האיזון שגם אלף חכמים לא יוכלו להשיב על מכונו.
"המחוקק אינו מבקש להתערב בחופש הדת והפולחן השמורים להם ככל אדם, אלא אך לקבוע כי מקום שבו אמונתם מתנגשת עם ההכרח ליתן שירות לכול 'במקום ציבורי', הערך האחרון מכריע", קבעה השופטת ליפשיץ בפסק דינה. בכוח, עם מטען ערכי שהטה את הפרשנות המשפטית היבשה באופן ברור, התעקשה ליפשיץ ליצור את הקונפליקט. לא ייתכן שהלהט"ב והדתי יחיו זה לצד זה בחוסר הסכמה אך בהתחשבות, חייבים לעמת בין התפיסות ולהכריע לטובת האחרונה.
הקו הזה זכה לגיבוי מאוחר יותר בערעור שהוגש למחוזי, אבל חיזוק משמעותי יותר התקבל מבית המשפט העליון בכבודו ובעצמו, על ידי השופטת ענת ברון. לפתחה הגיעה תובענה ייצוגית נגד בית החולים לניאדו, בית חולים פרטי בבעלות חרדית, שסירב להעניק טיפולי פוריות לנשים שאינן חיות במשפחה קלאסית על רקע חשש הלכתי לממזרות. ברון עלתה על ליפשיץ ברמת הנחרצות, ובפסק דינה הניחה על השולחן את המלחמה הערכית שבשמה היא לוחמת.
"סגירת הדלת בפני נשים שאינן נשואות מבטאת אמירה המתייגת את כל אותן משפחות חדשות כפסולות ונחותות ביחס למשפחה המסורתית של גבר ואישה שנישאו זה לזו", כתבה ברון בפסק דינה. "אמירה הצהרתית זו היא כשלעצמה פוגענית ועשויה להוביל לגיבושו של נזק לא ממוני לאישה המופלית". שוב, בית חולים חרדי שמהווה חלק ממגמת השתלבות ותרומה מבורכת, שמגלה סובלנות גדולה בהרבה לציבור הכללי מזו שמקובלת במיינסטרים החרדי, סופג מהלומה בשווי 60 מיליון שקלים מכוהני הדת הפרוגרסיבית. פשרה בעיניהם היא רפש, התחשבות היא חולשה – רק מחיקה ברורה וכוחנית של האמונה היהודית ושל ההלכה תקרר את דמם.
זהו הקונטקסט הנכון לקריאת סעיפי ההסכם הקואליציוני של הליכוד ומפלגת הציונות הדתית. זכויות של נותני שירות דתיים נרמסו בגסות פעמיים, ובית המשפט התיימר בריש גלי לחנך אותם. הבהרה של החוק הייתה נדרשת, כדי לעצור את השטף של בתי המשפט ולהגן על נותני השירות שחפצים לפעול על פי אמונתם.
אלא שמשעה שהמטוטלת נמשכה בגסות לצד אחד, טבעה הוא גם לפרוץ את גבולות ההתחשבות אל הצד השני. כאמור, אין לפנינו ניסוח של החוק כפי שיעלה להצבעה במליאת הכנסת, אך ההתבטאויות של חברי הכנסת מהימין השבוע הרחיקו לכת לצד השני. למען האמת, לתלות את האשם בהם יהיה זה עוול. ניסוח חוק שיקיף את כל המקרים ויציג בהם איזון ראוי בין הימנעות מהפליה לשמירת האמונה הדתית של נותן השירות הוא משימה שנראית בלתי אפשרית.
ניסוח חדש שיכול היה למצוא את דרך האמצע הוא יצירת חלוקה בין מוצרים גנריים, או בשם אחר – מוצרי מדף, שכל הלקוחות מקבלים אותם בשווה, ובין מוצרים שדורשים יצירה ייחודית מנותן השירות ללקוח. לדוגמה: בורקסים במאפייה יכולים להימכר לצורך ישיבת הנהלה של תאגיד המים בבית שמש, ויכולים גם לעשות את דרכם למסיבת אירוסין של זוג גברים. במצב כזה, ייאסר על בעל העסק לערוך אבחנה ולהכריע אם יספק הזמנת בורקסים על פי טיב האירוע שבו ייאכלו. לעומת זאת, צלם שיוצר אלבום תמונות ייחודי למזמין, יוכל כאב שכול לסרב לצלם את טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי לפלשתינים וישראלים.
במציאות, גם ניסוח כזה לא יוכל לפתור את כל הבעיות. הלוא יש מקרים שבהם גם שירותים גנריים יכולים להיחשב לפריצת גדרי ההלכה, כמו במקרה של זוג הומואים שמבקשים מבעל בית מלון דתי חדר ללילה. כאן כבר יהיו פוסקים שיכריעו כי מדובר בעבירה. גם על טיפולי פוריות, המקרה שעורר את הסערה, ייתכן ויכוח בשאלה אם הוא שירות גנרי או ייחודי. כך או כך, היות שוויכוחים מן הסוג הזה חוזרים אל בית המשפט, המציאות תשוב לאחור וגם החוק המתוקן יאבד את משמעותו.
למעשה, הכלים לטיפול בסוגיה רגישה שכזו אינם הצעות חוק וגם לא פסיקות בית משפט. הכלים הם קבלת השונות ומגוון הדעות בחברה, והשלמה עם כך שלאחר יש גבולות שמטרתם אינה לפגוע בי. בטוחני שאפשר למצוא בבאר שבע יותר מבית דפוס ראוי אחד ושטיפולי פוריות אינם נחלתו הבלעדית של בית החולים לניאדו, אך ארגוני הפרוגרסיבים רוצים מלחמה ושופטי ישראל משתפים איתם פעולה. מול השוקת השבורה הזאת אנחנו עומדים כיום, והפתרונות החקיקתיים אינם טובים דיים. עד שהמטוטלת תנוח ממרוצתה ותתמקם במרכז, במקום שבו האנושיות ודרך הארץ שורים, ייקח כנראה עוד זמן.
למי שייכות זכויות היוצרים במכונה?
לפני חודש הימם מנוע הבינה המלאכותית ChatGPT את קהילת ההייטק הבינלאומית. הצ'אטבוט החדש שהוציאה לשוק חברת OpenAI ונפתח לשימוש ציבורי השיב לשאלות במגוון עצום של תחומים בצורה די קוהרנטית, והצליח לבצע מטלות שכתבו לו המשתמשים בלי שיד אדם תהיה מעורבת בכך. מוקדם יותר השנה מנוע הבינה המלאכותית DALL-E הסעיר גם הוא את העולם, כאשר יצר תמונות מקוריות על פי הוראות טקסטואליות שנתנו לו המשתמשים. שני אלה הכריזו על עידן חדש שעשויות להיות לו השלכות הרות גורל על המשק ועל חיי האזרח הקטן, השלכות שקשה לחזות אותן בשלב בראשיתי כל כך של הטכנולוגיה.
לצד שאלת התועלת והיכולת, הבינה המלאכותית מעוררת גם שאלות מוסריות ומשפטיות לא קלות. בעתיד, כשטכנולוגיות כאלה יעניקו לנו שירותים בבתי עסק ובמשרדי ממשלה או אפילו ייטלו חלק בתפעול שירותים מצילי חיים, השאלות המוסריות והמשפטיות יהיו חמורות וידרשו הרבה חשיבה וחקיקה. אך גם עתה, כשהבינה המלאכותית היא בעיקר שעשוע לציבור הרחב, התעוררה סביבה שאלה משפטית חשובה, וחוות דעת מעניינת של משרד המשפטים שפורסמה השבוע ביקשה גם לעשות בה סדר.
הבעיה המוקדמת שהתעוררה בתוכנות הבינה המלאכותית היא בעיית זכויות היוצרים. כל בינה מלאכותית נרכשת על ידי למידה של המערכת, שמכונה בשפה המקצועית למידת מכונה. בתיאור כללי וגס, כל בינה מלאכותית מתבססת על מאגר מידע שבונים המתכנתים שלה. הוא יכול להיות מורכב מטקסטים, תמונות, סרטונים, קטעי קול וכל צורת מידע אחרת. המכונה סורקת את המידע שהוזן לתוכה, ולומדת לאפיין לעצמה את הפרטים על פי סיווגים שהוכתבו לה, באופן שבו תדע לשלוף את הפרטים הנדרשים ולסדר אותם נכון לכשתוטל עליה משימה. זו פעילות מתמשכת של לימוד, ניסוי וטעייה, ששואפת לטייב את התוצאות כל העת.
כאן נכנסת בעיית זכויות היוצרים. על מנת להביא את המכונה ליכולת המקסימלית, נדרשים כמה שיותר מאגרי מידע. הכלל הגורף הוא: יותר מידע במאגר הפנימי של המכונה יביא לתוצאות מדויקות ומלאות יותר בשלב היישום. לצורך כך שואפים המפתחים של תוכנות כאלה להעמיס כמה שיותר מידע על המערכת, ובאופן טבעי חלק לא מבוטל מהמידע הזה חוסה תחת ההגנה של זכויות יוצרים.
הקושי המשפטי מתרכז בעיקר בשלב ההעתקה. בטכנולוגיה הקיימת כיום, מנועי בינה מלאכותית יודעים להשתמש אך ורק במידע שהועתק לתוך המערכת הפנימית שלהם ונלמד על ידי המכונה. כך נוצר מצב שבניגוד לבן אנוש, שיכול להרצות באוניברסיטה, לשדר בטלוויזיה או לשאת דרשה בבית הכנסת בהתבסס על מידע שלמד למרות שהוא חוסה תחת הגנת זכויות יוצרים, הבינה המלאכותית נדרשת קודם להעתיק את המידע המוגן ככתבו וכלשונו לתוך המערכת – ושלב זה הוא בעייתי מבחינה משפטית.
אל המלאכה הזאת ניגשה המשנה ליועצת המשפטית לממשלה עורכת הדין כרמית יוליס יחד עם צוותה, מתוך התייעצות עם שורה ארוכה של גורמים בעולם ההייטק ובתחום זכויות היוצרים. הטיעון שלהם מיוסד על האפשרות ועל הצורך. חוות הדעת שכתבו מתבססת על החריגים בחוק זכויות היוצרים, ובעיקר על החריג שנקרא "שימוש הוגן". החוק קובע כי שימוש בחומר מוגן לצורכי למידה מכל סוג נחשב לשימוש הוגן ואינו פוגע בזכויות היוצרים, בהתייחס לבני אנוש. בחוות הדעת יוליס מרחיבה את ההחרגה הזאת, ומסבירה מדוע למידת מכונה מתיישבת היטב עם הסיבה להחרגה הזאת בחוק: "לטעמנו הליך הלמידה ראוי שיזכה להגנה הן כשהלומד הוא אנושי והן כשאין הוא אלא מכונה, כיוון שבשני המקרים הלמידה מהווה תשתית לפיתוח יכולות חדשות ומעודדת התפתחות וקידמה".
זהו הפתח המשפטי, אך הצורך הוא שהניע את כותבי המסמך לאמץ דווקא את הפרשנות הזאת. המסמך יוצא מנקודת הנחה שהבינה המלאכותית תתפוס נתח מרכזי מתעשיית ההייטק בעתיד, וגלום בה פוטנציאל כלכלי גדול. היות שכלכלת ישראל מתבססת במידה רבה על תעשייה זו, וגם כיום חברות מובילות בתחום פועלות מתחומי מדינת ישראל, יש צורך לאומי־חיוני להמעיט ככל האפשר בחסמים בתחום הזה. מתוך התפיסה הזאת הגיעה המסקנה שבינה מלאכותית אינה נכשלת בעבירה על זכויות יוצרים בשלב למידת המכונה ואיסוף החומרים, אך אם בשלב הפלט של התוצאות למשתמש תתגלה העתקה שכבר חורגת מתחומי השימוש ההוגן, יידון מפעיל התוכנה ככל מעתיק חומר מוגן אחר.
עוד קודם פרסום נייר העמדה, הדיון בשאלות שמעוררת הבינה המלאכותית הגיע כבר אל בתי המדרש והשיח ההלכתי. במכון משפטי ארץ (ג"נ: הכותב נמנה על תלמידי המכון), שעוסק ביישום הלכתי עכשווי, נדרשו החוקרים לסוגיית זכויות היוצרים במאגרי הבינה המלאכותית ואף פרסמו מסקנות. הרב משה גרינהוט, חוקר המכון, הציג במסמך שחיבר את הקשיים שעולים מהשימוש הזה, שכן גם הפוסקים האחרונים הכירו בקיומן של זכויות יוצרים על יצירות מופשטות, הגם שבתלמוד ובמקורות הקדומים התחום הזה לא היה קיים כתוצאה מנסיבות היסטוריות.
הכיוון שבו הולך הרב גרינהוט דומה בעיקרו לכיוון של יוליס. על אף שמדובר במכונה ומבחינה טכנית מתבצעת העתקה בשלב הראשוני, מבחינה מהותית הפעולה המתבצעת היא לימוד ועיבוד, ואת שאלת ההעתקה יש לבחון רק בשלב הפלט. עם זאת, לרב גרינהוט יש גם הסתייגות חשובה מחוות הדעת של משרד המשפטים. לעומת חוות הדעת, שטוענת כי השימוש בבינה מלאכותית אינו מסיג את גבולם של היוצרים ולא יפחית את השימוש ביצירותיהם, הרב גרינהוט צופה פני עתיד קרוב וטוען כי בהחלט עלול להיווצר מצב של שינוי דפוסי השימוש האנושיים במאגרי המידע, באופן שבו מבקשי המידע כמעט לא יגיעו למקורות ושמם של המחברים שיצרו את הידע יימחה. לכן הוא מוסיף הצעה מעשית: על המתכנתים של מערכת בינה מלאכותית להוסיף הגדרה שתגרום למערכת לציין בכל פלט שלה את המקור העיקרי שעליו הסתמכה בלמידה שקדמה לתוצאה.
שאלת זכויות היוצרים היא מן השאלות הפשוטות יחסית שהבינה המלאכותית עשויה לעורר. ככל שירבו השימושים בה ירבו גם השאלות המוסריות והמשפטיות שייכרכו בשימוש בה. ניקח דוגמה שתיתכן כבר בעתיד הקרוב: מה אם בוט שניחן בבינה מלאכותית יפעיל בשביל עמותה או אדם פרטי חשבון ברשת החברתית, ובמסגרת זאת ישמיע דברים העולים לכדי לשון הרע ואפילו הסתה? האם תהיה על כך ענישה פלילית, ואם כן על מי היא תחול? כל שכן בעתיד הרחוק יותר, שבו בוטים יקבלו החלטות לגבי חולים או ייצגו את משרדי הממשלה מול אזרחים התובעים את זכויותיהם. ליוליס וחבריה למשרד המשפטים מצפה עוד עבודה רבה בקביעת הגבולות של הבינה המלאכותית, שספק אם תעבור באופן חלק ונטול מחלוקות כמו בסוגיית זכויות היוצרים.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***