לא פעם היה מכשיר הטלפון של הרב דרוקמן מצלצל בעיצומו של שיעור שהעביר לתלמידיו בישיבה הגבוהה אור עציון. לא היה מדובר בצלצול של חבר מהמילואים או סוכן הביטוח.
בעיצומן של שנותיו כפוליטיקאי, חבר כנסת ואיש ציבור, שיחרו לקו הטלפון שלו מנהיגים בכירים מהפוליטיקה ומצמרת הממסד הישראלי. מה היה עושה ראש הישיבה במקרים האלה? תלמידיו הוותיקים משתפים בחוויות שגרסאותיהן מתחלפות, אך הצד השווה שבהן הוא מקומה של שיחת הטלפון בסולם העדיפויות הערכי של הרב דרוקמן.
"לעיתים הוא נדרש באמצע השיעור לטלפון בהול ודחוף מוועדה כזו או אחרת", מספר הרב דוד דודקביץ', רבה של יצהר וראש ישיבת 'רועה ישראל', שלמד באור עציון במשך כשנתיים. "גם כשהוא ענה, הוא לא טרח לעדכן אותנו אחר כך בתוכן השיחה. לא כי זה היה סודי, אלא כי מבחינתו אנחנו התלמידים בשיעור עוסקים כרגע בנצח. הוא לא רוצה לערבב אותנו בעניינים של ההווה, דברים בני חלוף. זו אמירה שיש בה עוצמה גדולה מאוד".
הרב יהושע פריאל, מייסד גרעין מרכז נריה בקריית מלאכי, שהיה תלמיד ור"מ שנים ארוכות בישיבה, זוכר גם שיחות טלפון מעט אחרות: "תוך כדי השיעורים הוא היה מקבל שיחות טלפון מאנשים חשובים מאוד, אבל היה עונה להם: אני לא יכול עכשיו, תתקשרו אחרי שתים עשרה בלילה. כל תלמיד שלו זוכר את המשפטים האלה. היו מקרים בודדים שהוא ענה, אם על הקו היה למשל ראש הממשלה".
לא רק שיחות הטלפון היו הממשק בין חיי הציבור לחיי הישיבה אצל הרב. בתקופות העמוסות שבהן כיהן בכנסת הוא נאלץ להיעדר שעות ארוכות מהישיבה שבראשה עמד, אבל הקפיד להשלים את החסר במשאבי זמן וכוחות כמעט לא אנושיים. מדי שבוע העביר שישה שיעורים קבועים לתלמידי אור עציון, וזאת בלי לקחת בחשבון שיעורים בישיבה התיכונית ובמקומות נוספים. "גם בהיותו חבר כנסת, הישיבה הייתה המרכז", מספר הרב אביגדור שילה, שמשמש יותר מארבעים שנה ר"מ בישיבה. "לכן בשבתות הוא היה משלים את כל השיעורים שנחסרו במהלך השבוע. בערבים היה חוזר הביתה מהכנסת ונותן שיעורים, שהתחילו בשעות לא שגרתיות. השיעורים היו יכולים להתחיל בעשר וחצי בערב והלאה, זה היה רגיל אצלו. בשבתות הייתה לו מערכת שיעורים כמעט רצופה כל השבת. הוא עסק בהמון דברים, אבל הישיבה הייתה מרכז החיים".
"אם הוא יודע על האזכרה – הוא בא"
הימים שחלפו מאז נסתלק הרב חיים דרוקמן לבית עולמו והוא בן תשעים קשרו עוד ועוד כתרים לראשו במצעד עשייה והשפעה שאין לו סוף. איש חינוך, חסד, מנהיג ציבור, ראש מוסדות בני עקיבא, חבר כנסת ומזקני רבני הציונות הדתית שרבים שיחרו לפתחו. אבל דומה כי לפני ואחרי הכול, בית המדרש בישיבת אור עציון שבראשה עמד היה המעוז והמבצר שממנו שאב את כוח התורה לעשייתו רבת האנפין, ושם גם השקה את העדרים עשרות בשנים מבאר תורת רבו המובהק, הרב צבי יהודה קוק.
הרב יהושע פריאל הגיע כתלמיד שיעור א' לישיבת אור עציון "למרות הרב דרוקמן, ולא בגללו", הוא משתף בכנות. "כשהגעתי לשבו"ש דמותו של הרב לא הלהיבה אותי כתיכוניסט". מה כן? "תקרית שאירעה לי שם בליל שבת. חדר האוכל של הישיבה אז היה צפוף מאוד. כשקמתי מהשולחן עשיתי תנועה לא צפויה ובטעות שפכתי מרק רותח על בגדי השבת של בחורי הישיבה לידי. נאלמתי דום, חששתי שיאכלו אותי בלי מלח. אבל במקום זה הבחורים אמרו בפשטות: עזוב, אנחנו ננקה את זה. מיד אהבתי את החבר'ה האלה והחלטתי להגיע לישיבה. רק לימים הבנתי מי גידל אותם להיות כאלה".
כתלמיד בשיעור א' הוא כבר סיכם בהתלהבות מילה במילה את שיעוריו של הרב דרוקמן, שניתנו בענייני אמונה והשקפה. כשהגיע לשיעור ב' נחל אכזבה: הוא גילה כי הרב חוזר על תוכן השיעורים ששמע ממנו בשנה שעברה. "היה לי משבר גדול, התאכזבתי שהשקעתי כל כך בסיכום השיעורים. לקח לי זמן להבין שהרב לא בא לחדש חידושים, הוא בא להטמיע בנו את המסר כך שייכנס לנו לוורידים. לשם כך צריך לחזור על הדברים שוב ושוב". הרב אביגדור שילה מחדד את דרכו הדידקטית־חינוכית של הרב דרוקמן בעניין הזה, שהייתה מושכלת ומחושבת: "לרב הייתה השקפת עולם מוצקה וברורה ואותה רצה להנחיל לתלמידים, עם כל המורכבות שבה. צעירים נוטים לקצוות, והוא היה המרכז, הכולל. לכן השיעורים והשיחות חזרו על עצמם. תלמיד היה יכול לשמוע כמה פעמים את אותה שיחה, כי הרב רצה שזה יחדור אליהם היטב".
לפני כשני עשורים הייתה אור עציון אחת מספינות הדגל של הישיבות הדתיות־לאומיות. באותן שנים אפשר היה למנות יותר ממאה תלמידים במחזור, ובין הר"מים ומוסרי השיעורים בישיבה היה מגוון של שמות שכיום הפכו לראשי ישיבות ורבנים בפני עצמם: הרב מיכה הלוי, הרב דוד סתיו, הרב רא"ם הכהן, הרב משה בלייכר, הרב ברוך קהת, הרב ישראל סמט ואחרים. מה הפך את המקום, בהנהגתו של ראש הישיבה הרב דרוקמן, לאבן שואבת לאלפי בחורים? הרב דודקביץ' משתף בחוויה שלו כתלמיד בשיעורים הצעירים: "כשאנחנו הגענו לישיבה הרב היה די צעיר, לקראת שנתו החמישים. ההתייחסות אליו הייתה של הערצה עצומה. הוא היה מלא וגדוש בתורת רבותיו. הייתה לו יכולת אמירה גדולה. זה לא רק יכולותיו הדידקטיות הידועות, יותר מזה: היו שם הלב וההזדהות שלו, הוא חי את התורה שלימד בכל רמ"ח ושס"ה. הוא חי את הדברים כשאמר אותם, זו הייתה הזדהות כל כך כובשת לב, גורם משמעותי בשביל כולם. לא מדובר בכוח דרשה נפלא, אלא המקום הכי פנימי שלו, וממילא זה נוגע ללב".
ולא רק הדיבורים היוצאים מן הלב נכנסו אל הלב, אלא גם הדמות על הנהגותיה היומיומיות הייתה ספר מוסר מאלף וסוחף לאלפי תלמידיו. "הרב דרוקמן היה מחנך לא בהטפה, אלא בעצם הדמות שלו", מגדיר הרב שילה. "אפשר לכתוב ספר שלם על הרב מצד מידת הענווה שלו, אפשר לכתוב ספר שלם על מידת החסד שלו וספר נוסף על אהבת האדם שהייתה בו. אם דומה רבך למלאך ה', קבל תורה מפיהו – הדמות שלו הקרינה את כל המידות הטובות, הוא לא היה צריך להטיף בכלל. הוא היה דמות שהתלמידים העריצו, והיה על מה".
הסיפורים על מסירותו לאלפי תלמידיו, גם אחרי שנים רבות, קלחו השבוע בזרם בלתי פוסק. כמה טעימות נוספות מעניקים גם המרואיינים לטור זה. הרב פריאל משתף בסיפור מעורר השתאות על השתתפותו הידועה של הרב בכל חתונה של תלמיד שאליה הוזמן: "כשהחברותא שלי התחתן, הרב שהה בצרפת בשליחות חירום לאומית. באותו זמן התקיימה ועידת מדריד, והרב טס לצרפת לשכנע את השר דאז אריאל שרון לא להיכנע ללחצים האמריקניים על ראש הממשלה שמיר למסור חלקים מארץ ישראל. הוא עזב את הישיבה והמשפחה וכל שאר העיסוקים כדי לעסוק בצורכי כלל ישראל. אבל מה עושים עם החתונה של אותו תלמיד? לכאורה אי אפשר להגיע, הרב בחו"ל והעניינים בוערים מאוד. אבל אצל הרב דרוקמן אין אי אפשר. הוא לא הכיר מילים כאלה. הוא עלה על מטוס מצרפת, הגיע לחתונה וחזר משם לצרפת. כזה הוא היה: בעומק ענייני הכלל, אבל גם לא יחמיץ חתונה של בחור. אין אי אפשר, אם צריך – מתאמצים יותר".
את המסירות הזאת גילה הרב לא רק כלפי תלמידיו, מעיד הרב שילה, שמשתף בסיפור שמספק הצצה לנפשו של הרב פנימה. היה זה כאשר בחור מישיבה אחרת, שהרב כלל לא הכיר, התדפק על דלתו של הרב דרוקמן. הוא מבקש מהרב שיחתן אותו ומודיע שהחתונה בעוד יומיים. הרב מתפלא קמעה ומתעניין, מדוע נזכר החתן לבקש בקשה שכזו בהתראה כה קצרה? "ראש הישיבה שלי היה אמור לחתן אותי", מסביר הבחור, "אבל ברגע האחרון ביטל ואמר שיש לו אירוע חשוב ודחוף". "אני מבין", אמר הרב דרוקמן, "אבל באותו יום יש לי עוד שתיים־שלוש חתונות. אני מוכן לבוא, אבל זה יהיה קצת מאוחר". הבחור ניאות, והרב נסע לערוך את החופה בשעה מאוחרת יותר.
"למחרת הרב הגיע נסער לישיבת ר"מים עם הסיפור הזה", משחזר הרב שילה, "כשסיים לספר, תמה בקול: אני לא מבין איך ראש ישיבה עושה דבר כזה? אם זה היה הבן שלו, הוא לא היה בא לחתונה?! זה היה היחס שלו לכל בוגר – זה הבן שלי. כך גם הגיע לבר מצוות אצל בוגרים, הרי ילדיהם הם הנכדים שלו". ההשתתפות בכל אירוע שאליו הוזמן השפיעה דרמטית על סדר יומו העמוס ממילא, אבל הוא מעולם לא ויתר: "הוא יכול היה להשתתף בכנס בירושלים, משם לנסוע לחתונה ברמת הגולן ובחזור להיכנס לניחום אבלים. ואם השעה התאחרה כך שלא הספיק לנחם והשבעה עמדה להסתיים למחרת, הוא היה נוסע למחרת להתפלל שחרית בבית האבלים כדי להספיק להיות שם".
היחס הזה, אגב, נשמר לא רק לאירועים משמחים בחיי הבוגרים. רבים מספרים על אזכרות של בני משפחותיהם שאותן פקד הרב בקביעות. כך למשל משפחתו של החייל ירון חן הי"ד, בוגר הישיבה שנחטף ונרצח על ידי מחבלים בתשנ"ג. במשך שנים הקפיד הרב להגיע לאזכרה, לעיתים גם לבדו ללא מלווה וגם כשכבר קשתה עליו ההתניידות. "חשבנו להפסיק להודיע לו", הם מספרים, "כדי לא להטריח אותו כל כך. כי אם הוא יודע על האזכרה – הוא בא".
בכל מקום שאליו הגיע היה נוכח בכל נימי נפשו בשלמות. "כשהיה בהלוויה קורעת לב, היה ממרר בבכי", מתאר הרב פריאל, "משם היה יכול להמשיך לחתונה, שם היה רוקד בשמחה כזו, שלא יכלו לשער בכלל מאיזה אירוע הגיע לכאן. זה דבר ללמוד ממנו, איך היה עושה הרבה דברים, אבל כשהיה שקוע בדבר מסוים – היה שם עד הסוף".
"שילוב של תום ופיקחות"
אחד המסרים הבולטים שלו לתלמידיו היה חיי שליחות. "החיים ניתנו לנו במתנה וצריך לנצל אותם", היה אומר, "לא ניצול פרטי בשבילנו אלא למען כלל ישראל. לא להיות אנשים פרטיים אלא שליחים של עם ישראל". דוגמה אישית לא חסרה לתלמידים גם בתחום הזה, ואכן רבים מהם יצאו לשליחויות בתחומי החינוך, ההתיישבות ועוד. הרב פריאל, שכאמור ליווה את הרב דרוקמן שנים ארוכות, השתתף במסעות שליחות של בחורי הישיבה למדינות חבר העמים, בהמשך הקים אולפן לעולים בישיבה ביוזמת הרב דרוקמן, ולבסוף ייסד בקריית מלאכי גרעין תורני, שראשיתו בכ־70 משפחות אברכי הישיבה שמילאו את העיירה. את הקול הקורא לייסוד הגרעין, שכיום הפך לממלכה חינוכית־חברתית, הרים הרב דרוקמן במסיבת ט"ו בשבט של משפחות האברכים שאליה הוזמן.
"אתם בשלב בחיים שבו עליכם להקדיש את כל זמנכם ללימוד תורה", הדגיש באוזניהם הרב, אך באותה נשימה הוסיף: "אבל לא ייתכן שלא תעשו שום דבר בשביל העיר שאתם גרים בה. אני מצפה שכל אחד מכם ייתן שעה בשבוע לטובת העיר. זה לא צריך לפגוע בסדרי הלימוד, אבל זו מסת שעות רצינית לתושבים, בין בשיעור או התנדבות אחרת".
מכאן המשיך הרב ללוות את הגרעין במשך שנים, כאשר הרב פריאל וחבריו מגיעים אליו להתייעצויות על בסיס קבוע. בהתייעצויות הללו בלטו מאפייניו של הרב כמי שיודע הן להקשיב, הן לייעץ כשהוא נטול כל פניות אישיות, והן כמי שמקבל החלטה בשיתוף עם המתייעצים ולא כפוסק בלעדי. "פעם התלבטנו לגבי הקמת חטיבה בקריית מלאכי, שהייתה עלולה לפגוע בחטיבה של הישיבה התיכונית אור עציון. לכאורה יש לרב נגיעה עמוקה בעניין, אבל הוא פשוט בירך את שני המקומות שיצליחו. תמיד כשבאנו להתייעץ הגישה שלו לא הייתה 'אני אנחית את התשובה הנכונה', אלא היה קודם כול שומע ומקשיב לפרטים, ולאחר מכן חושב יחד איתנו ועוזר לנו להגיע למסקנה". עם הדברים מזדהה גם הרב שילה, שחווה את אותה התנהלות בישיבות הר"מים בישיבה: "הוא היה ראש הישיבה והסמכות העליונה, אבל בכל שבוע היה מתייעץ איתנו בישיבת ר"מים, פותח דיון. הוא היה שומע ובדרך כלל מקבל את דעת הר"מים. לא מחליט וזהו. הוא נתן אוטונומיה לכל ר"מ להתנהל עם השיעור שלו איך שירצה".
ההתייעצויות בלשכתו המפורסמת נגעו גם לסוגיות רחבות וכלל־ישראליות, בהשתתפות רבנים גדולים ולהבדיל פוליטיקאים בכירים, וכל מי שנכנס היה מבקש לצאת וגושפנקא של הרב דרוקמן בידו. אולם בניגוד למה שאפשר אולי היה לחשוב, הגושפנקה שהעניק הרב לא הייתה עשויה גומי. את צעדיו בהתייעצויות ציבוריות קריטיות כלכל בתבונה, אולם כזו שמתובלת בטעמים ייחודיים של התום, הענווה והפיקחות שאפיינו אותו. הרב דודקביץ' היה סמוך לא מעט על שולחנו של הרב דרוקמן בשנים האחרונות בסוגיות ציבוריות, ומעיד מכלי ראשון – כשהוא מנוע מלפרט על המתרחש בחדרי חדרים - על יכולתו המופלאה של הרב לתמרן בין הצדדים מחד, ומאידך לקבל הכרעות ברורות בעלות השפעה רחבה.
"כל מה שחושבים על ההשפעה שלו, זה קטן לעומת כמה הוא השפיע באמת", קובע הרב דודקביץ'. "הוא היה בקי מאוד בפרטים, מבין אותם לעומק. הייתה בו ענווה עצומה להקשיב וגם יכולת הכרעה, אבל כזו שנתנה תחושה טובה גם לאלה שדעתם לא התקבלה. היה בו שילוב נדיר שאין לו אח ורע של תום ופיקחות. הוא ידע לבטא את הנקודה העמוקה הרוחנית שמשותפת לכלל הציבור שמאמין בתורה הגואלת. הוא הצליח לקלוע למקום הזה בצורה משמעותית, ולכן זכה לאמון. לא שהיה קו אמצע חסר חיים, אלא אחד שכולל הכול בכבוד אמיתי לרוחות השונות ולמהלכים השונים. לכן הפך להיות המוביל".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com
***