גוונים רבים יש לציבור הציוני־דתי, וגם רבניו מתחלקים ביניהם, אבל בבית אחד במרכז שפירא כולם היו שווים ומקובלים. אולי זה מה שהפך את הבית הזה למוקד עלייה לרגל של מנהיגי הציבור הציוני־דתי במשך עשרות שנים.
הם ידעו שהאדם הגדול שיושב בבית, הרב חיים דרוקמן זצ"ל, יקשיב לכל הצדדים והדעות, לא יהסס להביע את דעתו, והכרעתו בסופו של דבר תהיה למען כלל ישראל ובלי שום ויתור על הנושאים העקרוניים והחשובים.
כך הפך הרב הצנוע, שנשא את דגל החינוך וההתיישבות, לאיש סודם של הפוליטיקאים שכיהנו כחברים במפלגות המייצגות את הציונות הדתית לאורך השנים (שבחלקן אף הוא עצמו כיהן בכנסת), צבר לעצמו מכרים, אולי אפילו חסידים, בקרב חברי מפלגות אחרות, והפך לדמות משמעותית במיוחד גם עבורם.
לא בטוח שהרב דרוקמן כיוון את עצמו לשדה הפוליטי, אבל מהרגע שדרך בו ידע לנתב את עצמו לעשייה, ללא ויתורים וללא נסיגה מבדל של עיקרון. בעיניו החיבור בין רבנות לפוליטיקה היה קדוש. על החיבור הזה סיפר השבוע ל'ערוץ 7' נפתלי קנדלר, יד ימינו של הרב, שאמר כי בעיני הרב דרוקמן "פוליטיקה הייתה תורה".
"מי שחושב שהרב היה חי בשני מסלולים שונים - פוליטיקאי וראש ישיבה - לא מבין את הרב. אצל הרב זו אמת מושלמת אחת כוללת של חיים שהם מסירות נפש למען עם ישראל. לימוד תורה הוא החובה הלאומית, והשירות בצבא הוא המצווה הדתית. מבחינת הרב כל הפוליטיקה היא כלי למימוש ייעודו של עם ישראל להקים מדינה יהודית. הכול קודש ונובע מתוך תורה", הוא מוסיף.
עוד הוא מספר שהרב דרוקמן לא היה עוסק במלחמות פוליטיות, אלא בדרכים לפירוק מוקשים. "הייתי בתחילת דרכי כשהגיעו ביטולי הגיורים והיה בלגן שלם. הגעתי לרב ודיברתי איתו על המלחמה של החרדים ושצריך להשיב מלחמה, הצעתי שאביא יחסי ציבור ונילחם. אני זוכר את היד של הרב על היד שלי, הוא אמר לי: 'נפתלי, אם אתה רוצה, הדבר היחיד שאנחנו עושים הוא עוזרים בגיור. אנחנו לא משיבים מלחמה. אין מלחמה. אנחנו עוסקים בגיור ולא במלחמה'. כך פתחנו את מכון הגיור שהגיע ל־6,000 תלמידים שעברו ועוברים דרכנו. זו דרכו של הרב, עשייה".
מקבל עליו את הדין
כניסתו של הרב דרוקמן לחיים הפוליטיים בשנת 1977 לוותה בחששות מצד ותיקי המפד"ל ובראשם ד"ר יוסף בורג המנוח, למרות שעל פניו היה מדובר במועמד מצוין מבחינת המפלגה. הרב דרוקמן הוא בשר מבשרה של הציונות הדתית, שעבר את כל המסלול - מילד שעלה מאירופה הבוערת, דרך חברות, הדרכה והנהגה בתנועת בני עקיבא, שליחות ציונית בחו"ל והקמת ישיבות שחיזקו את עולם התורה הציוני־דתי.
את מהלך כניסתו יזמו שניים מצעירי המפלגה באותה תקופה, זבולון המר ז"ל וד"ר יהודה בן מאיר, שהציעו להציבו במקום השני בשל הערך המוסף שלדעתם יביא מבחינת המצביעים. הרב עצמו החליט להצטרף לפוליטיקה דווקא בגלל רצונו להשפיע בתחום החינוך ועל פי הוראתו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל.
"רציתי להמשיך בפעילות החינוכית, שהיא ייעודי, ולא ללכת לפוליטיקה", סיפר בעבר הרב דרוקמן. "כשהרב צבי יהודה אמר לי שמן הראוי שאעשה זאת, פרצתי בבכי, אבל קיבלתי עליי את הדין. למדתי להכיר בחשיבותה של העבודה בכנסת, חשוב שיהיו שם אנשים טובים. השירות שם היה מבחינתי שליחות, ובכל התקופה המשכתי גם בעבודה החינוכית".
מי שהכירו אותו בתקופת כהונתו הראשונה בכנסת טענו שללא ספק הוא לא היה פוליטיקאי כפי שאנחנו מכירים כיום. הרב דרוקמן עסק בעיקר בנושאים חינוכיים ולא היה פרלמנטר מוביל, אבל כבר מיומו הראשון היה איש עצה עבור הסובבים אותו.
עם זאת, הוא היה נחוש מאוד לשמור על עמדותיו. הוא הצביע בכנסת נגד הסכמי קמפ דיוויד, למרות שהיה חבר קואליציה, ובאישור מיוחד. כך עמד על כל נושא שהיה בבת עינו, ללא מחלוקות קולניות, אלא בישירות ובנועם, כפי שמספרים חברי כנסת אחרים שכיהנו איתו.
בשנת 1981 מונה הרב דרוקמן לתפקיד סגן שר הדתות, ופרש ממנו קצת יותר מחצי שנה לאחר מכן, בעקבות אישור הנסיגה מחבל ימית.
בשנת 1983 עזב הרב את המפד"ל יחד עם הרב משה צבי נריה זצ"ל, חנן פורת ז"ל והרב יצחק לוי והקים את מפלגת מצ"ד - מחנה הציונות הדתית. הוא חבר למפלגת פא"י (פועלי אגודת ישראל) והקים את מפלגת מורשה ,שבמסגרתה נבחר שוב לכנסת שנה מאוחר יותר. ב־1986 פרש ממורשה וחזר למפד"ל. שנתיים מאוחר יותר פרש מהכנסת. גם לאורך תקופת הפרישה שמר על יחסים הדוקים וטובים עם נציגי המפד"ל בכנסת ומחוצה לה.
11 שנים מאוחר יותר, לקראת הבחירות לכנסת ה־15 בשנת 1999, הוצב הרב דרוקמן במקום השני ברשימת המפד"ל לכנסת וכיהן עד 2003. הוא שימש חבר בוועדת החוץ והביטחון וחבר בוועדת החינוך וכיהן גם כסגן שר הדתות, ובמסגרת זאת עסק בנושאים הקרובים לליבו – חינוך, אהבת ארץ ישראל, ביטחון ומדיניות וגיור. כשאי אפשר היה למצוא אותו במליאה או בוועדות, לרוב הוא שהה בחדרו, ואם לא היה עסוק בפגישות או בצורכי ציבור היה מקדיש את כל עיתותיו ללימוד תורה.
העובדה שהיה מקובל מאוד על כל החוגים בציונות הדתית הביאה למינויו בראשית שנת 2004 לתפקיד ראש מערך הגיור במשרד ראש הממשלה – תפקיד שבו שימש במשך שמונה שנים.
דלתו הפתוחה של הרב הגיעה עד לכך שבתקופת הקמתה של הממשלה הקודמת אירח בביתו את יושב ראש רע"ם חבר הכנסת מנסור עבאס, שנזכר במפגש הזה השבוע: "הייתה לנו שיחה טובה של שעה וחצי, אולי שעתיים, יצאתי בתחושה טובה. מצאתי איש חכם, יודע להקשיב ולשאול שאלות".
ממשיכו של הרב נריה
אז מה הפך את הרב דרוקמן זצ"ל לאיש שאליו נוהרים פוליטיקאים וקובעי מדיניות בציונות הדתית כדי להתייעץ בהחלטות הרות גורל?
ניסן סלומיאנסקי, ממקימי גוש אמונים (שם הכיר לראשונה את הרב דרוקמן) ומראשי מועצת יש"ע בתחילת דרכה, שימש במשך עשרות שנים כחבר כנסת מטעם המפד"ל על גלגוליה השונים, והוא מנסה יחד איתנו לעמוד על המהלך שהפך את הרב דרוקמן זצ"ל לדמות המרכזית להתייעצות.
"בעבר היה הרב צבי יהודה זצ"ל, שלגביו לא הייתה דילמה שהוא גדול הדור ואיתו אתה מתייעץ בכל הנושאים המשמעותיים והגדולים. הוא הוביל את התפיסה הציונית־דתית ואותו באו לשאול את השאלות שהן לאו דווקא הלכתיות, אלא קשורות יותר להנהגת הדור ולפוליטיקה", מסביר סלומיאנסקי. "אחריו היו הרב אברהם שפירא זצ"ל והרב מרדכי אליהו זצ"ל, ועם שניהם היו מתייעצים בהכרעות פוליטיות. אני זוכר שהרב אליהו זצ"ל אמר לנו לעזוב את הממשלה לפני ההתנתקות והרב שפירא זצ"ל אמר לא לעזוב עד נקודה מסוימת", הוא מוסיף.
וכאן נכנס לתמונה הרב דרוקמן זצ"ל. "במקביל למנהיגותם היו הרב משה צבי נריה זצ"ל, שנחשב מוביל דרך בציונות הדתית, וממשיך דרכו, הרב דרוקמן זצ"ל. השניים הללו ידעו איך לפרש ולהרחיב את תפיסת העולם הציונית־דתית לכל תחומי החיים, ובעיקר איך ליישם אותה בחיים המעשיים ובהנהגת המדינה.
"בגלל שהיו לו תכונות מיוחדות, והוא אהב כל אדם והיה צנוע וחכם ואהוב, נמשכו אליו אנשים רבים והוא סומן כמוביל הדרך. הוא לא היה המוביל במובן של פסיקת הלכות דווקא, אבל היה ברור שהוא מורה את הדרך ויודע כיצד לבטא את הדברים באופן המעשי והמיטבי. כך אט אט הוא הפך לדמות העיקרית שאותה באים ושואלים את השאלות המשמעותיות, דווקא בזכות מאור הפנים, האהבה לכל אדם, הצניעות והניסיון הרב שהיה לו גם בשדה הפוליטי.
"את המשמעות של ההתייעצות איתו הבינו לא רק פוליטיקאים בציונות הדתית אלא גם כאלו מחוצה לה, כולל ראשי ממשלות ושרים בכירים", מציין סלומיאנסקי.
הוא מזכיר כי "כמה פעמים כשהמפד"ל הרגישה שהיא צריכה חוסן היא שמה את הרב דרוקמן במקומות שונים ברשימתה, משום שהציבור הרחב הבין את המשמעות של הצבעה למפלגה שהרב מוצב בה – והדבר חיזק עוד יותר את מעמדו".
סגן השר לשעבר ומנכ"ל בתי הדין הרבניים הרב אלי בן דהן נועץ ברב דרוקמן פעמים רבות לאורך השנים. לדבריו, הרב דרוקמן התקבל בעצם על הציבור בתקופה שבה היה צורך בהנהגה - דווקא בשל מידותיו ואישיותו.
"אחרי פטירתם של הרבנים שפירא ואליהו זצ"ל, אין ספק שנוצר חלל ריק. אחריהם לא התמנה רב ראשי לישראל משורות הציונות הדתית, ולתוך המקום הזה נכנס הרב דרוקמן זצ"ל. הוא היה דמות אהודה על כולם, שפניה לציבור, בעלת הבנה עמוקה של החיים הציבוריים. הוא לא היה ספון רק בעולם הישיבות פנימה, והביע את עמדותיו בכל מיני תחומים", אומר הרב בן דהן.
והמעמד הזה היה מקובל לא רק על הציבור, אלא גם על מנהיגיו ורבניו.
"צריך לציין שגם חבריו הרבנים שנחשבים כיום לזקני רבני הציונות הדתית ראו בו את הדמות המאחדת והמחברת, וממילא גם שאלות ציבוריות הפנו אליו. לא אחת שוחחתי עם רבנים גדולים בציונות הדתית והם שאלו אותי מה דעתו של הרב דרוקמן בנושא כזה או אחר וביקשו לשמוע את עמדתו".
הרב בן דהן משתמש בסיפור כדי לנסות ולהסביר עד כמה היה משמעותי הרב דרוקמן לכל ההנהגה הרוחנית של הציבור הדתי־לאומי – גם אם לא היה נראה כך לפעמים. "בתקופה שבה שימשתי בתפקיד שר הדתות בפועל, יחד עם הרב דרוקמן קם פורום שהיה נפגש בכל יום ראשון לאחר שבת מברכין בירושלים. הייתי מביא בפני הרבנים, שהיו נציגים של כל מגוון הדעות בציונות הדתית, סוגיות שונות שעמדו על הפרק בכנסת והצעות חוק שונות שרצינו להעלות או שהעלו אחרים, והרבנים היו מחווים את דעתם. בראש הפורום הזה עמד הרב חיים דרוקמן שכולם התאחדו סביבו, והיו חברים בו רבנים כמו הרב יעקב אריאל, הרב זלמן מלמד, הרב נחום רבינוביץ' זצ"ל, הרב צפניה דרורי, הרב חיים שטיינר, הרב איסר קלונסקי ורבנים נוספים. זה עוד נדבך בסדרה של נדבכים שבנו את מעמדו המיוחד גם בקרב הציבור וגם בקרב רבניו".
את הפוליטיקאים הדתיים ברובם היה אפשר לראות אצלו תדיר בהתייעצויות.
"לאורך השנים המפד"ל והבית היהודי התייעצו עם הרב דרוקמן בשאלות הבוערות. גם ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט התייעץ עימו לאורך מרבית דרכו הפוליטית, משום שהבין שלרב יש מעמד מיוחד, ופעמים רבות הם נפגשו להתייעצויות אישיות. בסופו של דבר גם בצלאל סמוטריץ', כשחל הפיצול בתוך המפלגות של הציונות הדתית, התייעץ עם הרב דרוקמן ונסמך עליו הרבה מאוד".
איך הייתה נראית התייעצות עם הרב דרוקמן?
"הרב דרוקמן מאוד התעניין בכל נושא ורצה לדעת כל פרט ופרט. בזמנו היו הרבה מאוד נושאים שעמדו על הפרק ברמה ההלכתית וגם בנושאים ציבוריים אחרים. היה חשוב לו לשמור על עמדה ברורה בכל נושא וגם על ההגינות בפוליטיקה, ואת המסר הזה העביר בכל שיחה.
"היו לי הרבה מאוד התייעצויות איתו, רבות מהן בנושא הגיור שהיה קרובים לליבו, כששימשתי בתפקיד מנהל בתי הדין הרבניים. שוחחנו רבות על הדרך הנכונה שבה צריך לקרב, והוא הדריך וכיוון אלפים שבסוף הפכו למתגיירים הראויים ביותר לגיור".
"הייתה לו עין טובה"
הרב דרוקמן היה חביב במיוחד על ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, שמתחילת דרכו במערכת הפוליטית הציונית־דתית היה מגיע לביתו של הרב ומתייעץ עימו באופן קבוע.
בשיחה מיוחדת עם 'בשבע' מספר בנט על המפגש הראשון שבו התארח בבית המפורסם במרכז שפירא. "הפגישה הייתה בביתו. אני הייתי אאוטסיידר במערכת הציונית־דתית, וזו גם הייתה תקופה שהתקיפו את אשתי וטענו שהיא 'חילונית'. הרב האיר פנים וקיבל אותי בחום. הוא אמר שהכול קשקושים. משם בהדרגה התפתחה הערכה ואף אהבה. בשנים האחרונות שיחותינו תמיד הסתיימו בהבעת אהבה הדדית. הייתה לו עין טובה".
התייעצת עם הרב לאורך השניים בנושאים פוליטיים. מה היה מיוחד בו בפן הזה? האם יש איזו שיחה מסוימת שזכורה לך?
"התייעצתי עם הרב רבות. מה שתמיד הרשים אותי היה המוכנות שלו ליטול אחריות, להתייצב, לתת גיבוי גם כאשר אחרים היססו. אני זוכר שבאחד הביקורים הוא הסכים לספר לי בפירוט רב את קורות חייו כילד, וזה היה מרתק. כל הזמן נפעמתי איך בתוך היהודי הזה יש ילד ששרד את השואה וברח מאירופה והגיע למעשה לבדו לארץ ישראל בגיל 12. הזוג שהעלה אותו לארץ לא גידל אותו כאן. לדמיין מה זה היה מבחינתו, ובכל זאת, ואולי דווקא בגלל זה, הוא היה אדם כל כך אופטימי. הוא גילם את תקומת ישראל בגופו שלו. בחייו שלו. הוא לרגע לא שכח את הנס הזה - מדינת ישראל.
"בהתייעצויות הוא היה שואל הרבה שאלות. היה אומר: 'אני שומע, אני שומע'. לא היה מבטיח דברים שלא היה יכול לקיים. היה לו רגש של אחריות וראייה רחבה של כל מדינת ישראל".
זה לא סוד שהוא לא שבע נחת מהממשלה האחרונה. האם עדיין נשמר הקשר בינך ובין הרב?
"בשנתיים האחרונות הקשר נשמר אם כי בתדירות פחותה. הוא סבר שהממשלה בראשותי אינה טובה, ואני ניסיתי להסביר לו שאנחנו צריכים לבחור מתוך אפשרויות ריאליות - או בחירות חמישיות או ממשלה, אך בסופו של דבר הוא התנגד לממשלה.
"עם זאת, בשיחות המעטות שהיו לנו הוא הדגיש שהוא יודע שכוונותיי לשם שמיים, אך חושב שאני טועה. מעולם הוא לא ייחס לי מניעים שליליים. הוא הקפיד לשמור על כבוד הממלכה ועל כבודי כראש ממשלת ישראל, וממש יצא נגד שימוש במילים לא ראויות".
מה ייחד מבחינתך את הרב דרוקמן זצ"ל?
"מה שייחד את הרב דרוקמן הוא מסירות נפש מוחלטת לכלל. תמיד אמרתי לעצמי: אם הרב דרוקמן בגיל 86 יכול להגיע הערב לעפולה כדי לומר כמה מילים לבני נוער - אז אני חייב לגלות ולו שבריר ממסירות הנפש הזו ואעבוד יותר קשה.
"תמיד כשהייתה בעיה, הוא התייצב. פשוט בא. בלי גינוני כבוד. כשהייתי אומר לו 'תודה הרב על כל העזרה', הוא היה אומר בקולו הצרוד: 'תודה לי? תודה לך!' אהבתי אותו מאוד מאוד והוא יחסר לי ולכל עם ישראל".
הסיכום של ראש הממשלה לשעבר בנט הוא אולי תמצית מזוקקת של הייחודיות שהייתה טמונה ברב דרוקמן: מנהיג רבני וראש ישיבה, אך עם ניסיון פוליטי; דרך חיים ששזורה בכל הנקודות המשמעותיות של הציונות הדתית; תורה ודרך ארץ עם מתינות וסובלנות, אך מבלי להתפשר על קוצו של יו"ד; ובעיקר היכולת לתת מקום גם למי שבסופו של דבר היה יוצא את הבית כשהוא יודע שהרב אינו מסכים איתו, ועדיין חש שיצא בידיים מלאות.
***