
ארבע הגדרות יש לערך "תמים" לפי מילון אבן־שושן, והרב חיים דרוקמן זצ"ל, שהלך השבוע לעולמו, ענה על כולן.
1. "שלם, שאין חסר בו כלום"
הרב דרוקמן סימל את החיבור ההרמוני המושלם בין תורה לעבודה ולדרך ארץ, בין קודש לחול, בין בית המדרש לעולם המעשה, בין שלושת קודקודי המשולש הציוני־דתי - התורה, העם והארץ. את תלמידיו חינך, כידוע, ש"אנחנו לומדים תורה כדי למלא את חובתנו הלאומית ומשרתים בצבא כדי למלא את חובתנו הדתית", ובהתאם לכך ניתן לומר גם על פועלו שלו שהקדיש את חייו לרבנות בגלל המחויבות לעם ישראל, ולעסקנות ציבור בשם תורת ישראל. בשונה מהתפיסה החרדית, שלפיה גדלותם בתורה של ראשי העדה היא שמכשירה אותם להנהגה והדרכה גם בענייני השעה, הרב דרוקמן טבל ידיו עמוק גם בהבלי העולם הזה - כעסקן, כפוליטיקאי, כאיש שירות המדינה - ולא ראה אותם כנושאים העומדים בסתירה להיותו רב, איש רוח ומחנך. ההיכרות איתם מקרוב וההבנה בהם היא שגידלה אותו למעמדו המיוחד - המנהיג הציוני־דתי המשפיע ביותר על שלטונות המדינה בעשרות השנים האחרונות.
החל מבחרותו ועד יום מותו פעל הרב חיים דרוקמן למען התורה, העם והארץ בשני ערוצים מקבילים, והצליח ליצור סינרגיה שהולידה שלם הגדול מסכום חלקיו. כבר לצד הלימודים בישיבות כפר הרא"ה ומרכז הרב כמורה וכתלמיד, בגילי העשרה והעשרים, הצטרף "חיימק'ה" להנהלת בני עקיבא, התגייס לגרעין נח"ל שלה ויצא לשליחות ציונית־חינוכית בתפוצות, ובהמשך, כרב חשוב, ובמקביל לראשות ישיבת אור עציון ומוסדותיה והנהגת רוב החינוך הדתי הפורמלי והלא פורמלי, כיהן כחבר כנסת, כסגן שר וכראש מערך הגיור הממלכתי, והיה ממובילי גוש אמונים. שלל תפקידיו, הרשמיים ושאינם רשמיים, השלימו זה את זה והצמיחו את הרב דרוקמן לאותה דרגת תמימות - "שלם, שאין חסר בו כלום".
2. "שאין בו מום, ללא שהוא פגם"
הסימן המובהק ביותר לכך שהרב חיים דרוקמן היה ללא מום וללא פגם הוא האופן שבו הוא הסתכל וראה את האנשים המתהלכים סביבו: ללא מום, ללא פגם. הוא כמובן פעל לתיקון עולם מתוך הבנה שיש עוד הרבה מה לתקן, אבל כלפי הבריות עצמן אימץ מבט מלא אהבה ואמון וחף משיפוטיות. כשהייתה לו ביקורת - והייתה - היא התמקדה תמיד במעשים, הכי עניינית שיש. את האדם, לעומת זאת, דן בדרך כלל לכף זכות. הוא בחן את הזולת מהמקום של הזולת, לא ממקומו שלו, והאמין בכוונותיו הטובות, ביושרתו, בהגינותו, בשיקוליו הטהורים לשם שמיים - כאילו כולם הם הרב דרוקמן - וממילא לא יכול היה לשפוט אותו, בטח שלא לרעה.
האופי הנוח הזה שלו, שהיה אותנטי לחלוטין ולא מעשה טקטי־חינוכי לשם קירוב לבבות, הוא שמשך אליו חילונים כדתיים, ליברלים כשמרנים, שמאלנים כימנים, מנהיגי מדינה כפשוטי העם, מנסור עבאס כבצלאל סמוטריץ'. רובם לא ראו בו את רבם ובכלל לא חיפשו לעצמם רב, אבל במפגשים המזדמנים איתו התמגנטו והיו גאים מאוד בקשר עימו. כולם מדברים על אהבת ישראל שהייתה למנוח, אך הם, שעמדו מולו, הרגישו בראש ובראשונה אהבת אדם. כשמדובר ברב דרוקמן אפשר להבין אותה: הוא פשוט היה בטוח שכולם עומדים בסטנדרטים שלו.
3. "תם וישר, נקי מעוול"
קשה להאמין איך אדם יכול לפעול במשך עשרות שנים בעולם הציבורי, ובעיקר בשדה הפוליטי, בלי להתחספס ובלי לאמץ אפילו גרם אחד של ציניות. אבל הרב דרוקמן היה כזה. לא אשכח איך יצאתי מכליי מכך שלא יצא מכליו אל מול העוול שנעשה לו כאשר רבנים חרדים קבעו כי גיורים שבוצעו על ידי בית הדין שלו אינם כשרים. תגובתו הרפה אומנם מנעה ממני כותרת עיתונאית נאה, אבל היא הייתה בעבורי שיעור מאלף באיפוק, קורס בעבודת המידות. גם אל יריביו הפוליטיים התייחס בכבוד, כשהוא מקפיד שלא להפוך את המחלוקות האידיאולוגיות לעניין אישי, ובהתאם לכך לא היסס לשתף עימם פעולה - כולל באותם נושאים עצמם. כך נהג גם בשנה האחרונה, כשבהיותו המנהיג הרוחני של מפלגת הציונות הדתית ביתו נשאר פתוח בפני בכירת ימינה איילת שקד, וכך כאשר סייע בגיבוש רפורמת הגיור של השר לשירותי דת דאז מתן כהנא.
התמימות והיושרה הזו, שבדרך כלל מכשילות פוליטיקאים, לא פגעו ביכולותיו של הרב דרוקמן בתחום אומנות הפשרה. להפך. למרות התכונות הללו, שלכאורה מנוגדות לעולם העסקנות שבו פעל – ואולי דווקא בגללן – הוא הפך בעיני ראשי המדינה והצבא לכתובת עיקרית, כמעט יחידה, לפתרון סכסוכים בינם ובין הציבור הדתי - מראש הממשלה שרון שהגדיר את גיור העולים הלא יהודים כמשימה לאומית והפקיד אותה בידי הרב דרוקמן ועד רמטכ"לים בני זמננו שראו בו את האורים והתומים בסוגיות הרגישות והתייחסו אליו גם כאל מעין סיסמוגרף המלמד על הלך הרוח בציונות הדתית כולה. בכל הסכסוכים הללו הוא היה מזוהה באופן מובהק עם צד אחד ברור – הדתי, השמרן – ואף על פי כן המדינאים והמצביאים התייחסו אליו תמיד כאל גורם אובייקטיבי כביכול – המפשר, הממתן, המגשר, שולה המוקשים – ואכן עלתה בידם. ככה זה כשאתה נקי מעוול.
4. "נאיבי, תם, שאינו ממולח"
ואחר הדברים האלה, קשה שלא לזהות קו ברור הנמתח בין התמימות במובנה כשלמות ונקיות, שעשתה את הרב חיים דרוקמן לענק שהיה ואף זיכתה אותו בפרס ישראל, ובין התמימות במובן הרביעי שלה, לפי אברהם אבן־שושן - נאיביות, שגרמה לטעויות המפורסמות שהיו לו כמנהיג ציבור. כפי שתיארנו, האמון המוחלט בטוב האדם, בטוהר כוונותיו וביושרתו, וההתייחסות הנקייה והלא שיפוטית כלפיו, היו מהמעלות הגדולות של הרב - אבל פעמים שהן סימאו את עיניו מלזהות את הרע ומנעו ממנו אפשרות לחרוץ דין צדק. כך היה כאשר גיבה את הרב מוטי אלון שהורשע במעשים מגונים, וכך כאשר בצעד שנוי במחלוקת כמעט התיר למנסור עבאס לבוא בקהל ולשמש משענת לממשלת ימין. על אלון אמרו כי פגע מינית בתלמידיו – ואיך אפשר להאמין; עבאס נשבע שהוא כבר לא תומך טרור – ואיך אפשר שלא.
ואולי דווקא שתי התקריות הללו - חמורות ככל שיהיו - תורמות לחישוב הכללי וממחישות כמה ענק היה הרב חיים דרוקמן זצ"ל: שתיים־שלוש טעויות בקריירה של שבעים שנה.
קובי נחשוני הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות
לתגובות: [email protected]
***