הסינגל השלישי של המוזיקאי עקיבא נתן נולד ביום קיץ חם על פתח מעיין בהרי ירושלים.
"פגישה ראשונה עם בחורה, חצי כוח, חוזר על עצמי ועל הטעויות שלי", הוא מספר, "ואז שמענו נחש, גדול ואימתני, על העץ שלידו ישבנו. ראינו אותו טורף עכבר. ומשהו התנער בפנים".
"כמו בכל השירים שלי, הרובד האישי והרובד המדרשי - והקוסמי אחוזים זה בזה. ברמה האישית זה שיר שמדבר על דפוסים שחוזרים, על התמכרויות וחזרתיות, שוב פותח מקרר, מנסה לסגור את החור שבלב, וזה לא יעזור. ואולי כמו רבי עקיבא ששמי כשמו, אני רואה את האבן, ואת הסדק, ושואל – מדוע האבן חלולה?".
"ברגעים האלו הפתרון היחיד שאני מכיר הוא – המעיין" מספר עקיבא, שעד לפני חמש שנים היה על המסלול המהיר לתואר שני בפסיכולוגיה, אבל תשובה שלילית מהמוסד שהוא קיווה ללמוד בו שיבשה לו את התכניות והובילה אותו לדרך חדשה.
דרך שהתחילה בקורס הכשרת מטפלים בדמיונובע עליו הוא שמע במקרה ונרשם מתוך סקרנות ותחושת "אין לי מה להפסיד", המשיכה להודו, לחווה של אדם, מרכז סדנאות ייחודי למטיילים הישראליים בהרי ההימלאיה. וממשיכה גם היום, באנסמבל 'יעלה' אותו הקים עם מספר מוזיקאים חברים.
"מעיינות הרי ירושלים שבהם גדלתי, הם המקום שבו אני מתחדש, מת ונולד מחדש, מסיר את כל הקליפות, הולך מעבר לידוע, מעז לרגע לגעת בשורש הכאב לאחוז בזנב הנחש", הוא מסביר, "ואז, לפעמים, קורה ההיפוך – המעגל של הסיזיפיות והתקיעות הופך ברגע למעגל של ריקוד למחול של תקווה".
"המעגלים הם מצב ללא מוצא – כמו הסמל הקדמוני של הנחש שזנבו בתוך פיו, עולם סגור בתוך עצמו. אבל המעגלים הם גם ההנהגה העתידית כשייפלו כל המסכים "עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים" - ונחש שווה משיח".
"אז ביום קיץ חם בחודש תמוז כשמעגליות הקמילה והצמיחה מכה בי, החיים והחרטות, החיזיון הזה צף בי והוליד את מילות השיר. זה שיר תקווה שמחזק אותי כל יום מחדש, והחיים חוזרים לרקוד".