זכינו למשהו שהוא אולי חוויה של לגדול ליד אדמו"ר, ליד צדיק, בשורה ארוכה של דברים - לחיות ליד אדם שהנהגותיו האישיות והנוכחות האישית שלו זה לחיות ליד אש בוערת. לראות את הרב דרוקמן חוזר עם חלוק מהמקווה ביום שישי רגע לפני שבת, צועד הביתה, פניו מאירות כאור החמה, להתפלל ליד הרב דרוקמן בימים נוראים, תפילות שהיה מתחזן בהם, מיד כשהוא היה מתחיל להתפלל היה מתחיל לבכות. היה בעל תפילה שאין כדוגמתו, ומלמד תורה שאין כדוגמתו.
תמיד ידענו שהאור בבית של הרב דרוקמן תמיד דולק. הוא היה הולך לישון בשלוש, ארבע לפנות בוקר, ובשש בבוקר כבר נמצא עטור בטלית ותפילין במניין שחרית הראשון. באמת פלא. חווית מגורים ליד אדם שאורחותיו פלא, הסיעתא דשמיא שלו פלא.
כבר בלוויה אמרו ש"מים רבים לא יוכלו לרבות את אהבה". זה היה נוכח ופשוט אצל כל הרבבות שהרב דרוקמן היה עבורם ממש כסבא, כצדיק, כאדמו"ר, באמת נוכחות מאוד משמעותית, וגם בהנהגות... הוויה של אדם שיש לו הנהגה של קודש, בוערת, נוכחת, חיה, משמחת.
הרב דרוקמן הוא אולי אחרון הנפילים של דור של גדוילים, היו דמויות גדולות. במובן מסוים אני חושב זה קשור לעובדה שהאנשים הצדיקים הגדולים של דור הזה, נשאו על גבם את הטרנספורמציה שהדור הזה היה צריך לעבור. אנחנו מדברים על חברה ציונות דתית שנמצאת בעולם של אחרי השואה, של מדינה קטנה וחדשה שצריכה לספר סיפור חדש, וצריכה לחבר את הסיפור הזה לתשתיות שלו ולשורשים שלו. אחד הסודות של הדמויות האלה היה שבעצמם, בחייהם, באופן ההתנהלות שלהם, בעולם התורה שלהם, במחשבות שהם חשבו, בדיבורים שהם דיברו, בסנדלים שהם לבשו, הם נשאו על גבם את המעבר הזה.
הם החזיקו את המשאבים, את האוצרות של העולם ההוא, והרב דרוקמן הוא האחרון המנהיגים הציונים דתיים שעוד נולד שם, ברומניה שלפני מלחמת העולם. הוא היה אדם שנשא את האוצרות של העולם שממנו הוא בא אל המרחב הארצישראלי. הוא והרב חנן פורת היו דמויות שהנכיחו סוג של הנהגה חסידית בתוך המרחב הציונות הדתית. הוא היה האדמו"ר של הציונות הדתית הרבה יותר ממה שהוא היה הרב שלה. הוא באמת העביר אותנו שלב. אל מרחב חדש. אל מרחב ארצישראלי. אל מרחב דובר עברית, צברית, חלוצית, ציונית דתית.
הרב דרוקמן הבין בשלב מוקדם בחייו שהוא צריך להפנות את המרץ שלו, את האש שלו, את הבערה שלו, מגרעיני הנח"ל שהיו אז בבני עקיבא, אל המרחב הישיבתי. הוא יוזם את ההקמה של ישיבת כרם ביבנה, ובהמשך חניכיו עוברים לישיבת מרכז הרב ומחיים אותה מחדש. הרב דרוקמן לא רק העביר איזה לפיד יהודי בוער אל המרחב הציוני דתי, אלא גם התמסר לייצר למרחב הזה את התורה שלו. הוא הבין בשלב מאוד מוקדם יחד עם הרב נריה ועוד, שהמעבר לפה, לשפה ישראלית ולהקשר ציוני, דורש לא רק אנשים דתיים שילכו לגרעיני נח"ל או ילכו להתיישבות, שזה מה שהיה בבני עקיבא בראשיתה, אלא שיש צורך לייצר למרחב הזה תורה. הוא התמסר למפעל הזה שנים. חוץ מזה שהמרחב הציוני הדתי זקוק להגשמה, למוסדות, הוא זקוק לתורה.
תורה שתדבר את הרעיונות הציוניים דתיים, את המחשבה הציונית הדתית, את השפה הציונית דתית, שתהיה נטועה בתוך הקשר שיש בו אמון במדינה, בצבא. הוא האמין בזה בתמימות גדולה, באופטימיות אין קץ, הוא אולי הדמות הכי 'הרב קוקית' שאני מכיר בנכונות שלה ובהתמסרות שלה לשאת את המורכבויות העמוקות של החיים פה בארץ, לשאת את הזיקה לכל המרחבים, למרחב החילוני, החרדי, ולגדל את הציונות הדתית כמשהו שמנסה לייצר תורה חדשה. זה מפעל אדיר, שאני חושב שהרב דרוקמן פתח בו, ותוך ניסיון מאוד אמיץ להיות בקשרים עם הציבור החילוני, ולהחזיק את כל הקצוות של הציבור שלנו יחד. בישיבת אור עציון לימדו בילדותי רבנים מכל קצוות הקשת - כולם היו ר"מים תחת כנפיו של הרב דרוקמן, ויצרו בית מדרש מאוד סוער. הרב דרוקמן לקח על אחריותו ותפס את השליחות שלו כיצירת השפה הדתית הזאת, כיצירת מרחב תורני חדש ארצישראלי.
הרב דרוקמן סחב איתו לכל שיעור עשרות ספרים, וזו אולי הייתה דרך להנחיל תודעת שורשיות מאוד עמוקה. אנחנו אומרים רעיונות מאוד רדיקליים, אמר הרב דרוקמן, אבל הם כולם כתובים פה בעשרים וחמישה הספרים הישנים האלה. אני קורא אותם מתוך המכילתא, הגמרות, ודברי הראשונים והאחרונים. הוא באמת נצר תודעה של יצירת שפה שהייתה חדשה לגמרי בהרבה מובנים, נשאה את הבשורה של הרב קוק וניסתה להנחיל אותה לתוך המרחב הישראלי - אבל מתוך תודעה מאוד תשתיתית ושורשית של שייכות עמוקה לעולם של תורה, של קודש, וזה באמת פלא.