בלילה קר וגשום, בי"ט בטבת התשל"ד, התקיימה בביתו של מו"ר הרב חיים דרוקמן זצ"ל פגישה היסטורית.
הימים היו ימי המשבר שלאחר הניצחון במלחמת יום הכיפורים. ניצחון שמחירו היקר בנפש ערער את האמיתות הבסיסיות של המפעל הציוני.
אווירת הייאוש והספק שהחלה לכרסם בחלקים של החברה הישראלית המדממת והפצועה היו המניע לשיחות הסכמי נסיגה ראשונים, מאז מלחמת ששת הימים, בסיני וברמת הגולן. גם מול מלך ירדן התקיימו שיחות חשאיות על תוכנית נסיגה מהעיר יריחו בדרך למימוש תוכנית אלון.
אל מול התוכניות הללו לא הוצבה עד אז שום אלטרנטיבה. החבורה הצעירה שהתכנסה בביתו של הרב דרוקמן (בין המשתתפים באותה פגישה היסטורית – הרב חנן פורת, הרב משה לוינגר, הרב ולדמן, משה מוסקוביץ' ועוד), ביקשה לחולל מפנה באדישות הכללית שאפפה את המפד"ל – המפלגה הציונית הדתית. מגמת אותו גרעין צעיר היתה לדרוש הקמת ממשלת חירום לאומית כתנאי, ולא להמשיך במשא ומתן הקואליציוני עם מפלגת המערך בראשות גולדה מאיר, ללא מילוי תנאי זה.
מאחר והמפד"ל המשיכה במו"מ הקואליציוני ללא הצבת התנאי הדרוש, נערך בז' בשבט התשל"ד מפגש נוסף בחדר האוכל של קיבוץ כפר עציון. המסקנה היתה שלא ניתן לסמוך על ההנהגה הוותיקה של המפד"ל בנושא השמירה על שלמות הארץ. "חנן עצמו הציע להעמיד תנאי מפורש של פרישה מהממשלה ברגע שבו ייפתח משא ומתן על ויתורים טריטוריאליים. עם זאת, הוסיף חנן, יש לעמוד בתוקף על הקמת התנחלות, תוכניות התיישבותיות ותקציבים. כמו כן יש להשפיע בדחיפות על דעת הקהל". "יש כאן הצעה לתת שם להתארגנות שלנו. כל עוד אנחנו קבוצה בתוך המפד"ל, הגם שאנחנו אנשי תורה והתיישבות והשכלה, אנחנו קבוצה ללא הגדרה. יש הצעות?"
"עוד המילים על שפתיו (-של חנן), קם הרב דרוקמן, וקרא בקול: "אין ספק, אמונים". זה היה השבט בבני עקיבא שהביא למעשה למהפך בחינוך התורני ולתחילת הקמת ישיבות ההסדר. זה היה השם שהרב דרוקמן מצא כמתאים ביותר לקבוצה החדשה". "קסמו של השם פעל עליהם מיד. היתה בו הרוח של האמונה, האמון והאמינות... השם גוש אמונים ילווה מעתה את חייה המדיניים, הפוליטיים וההתיישבותיים של מדינת ישראל לאורך שני עשורים, והשפעתו עליה תימשך הרבה מעבר לכך" (חגי הוברמן, מתוך הספר "חנן פורת, סיפור חייו" עמ' 78-82).
מהפכן של אמונה
אותו ליל מהפכה גשום במרכז שפירא בטבת התשל"ד, כמו נמסך בטיפותיו של הלילה הגשום בנר שמיני של חנוכה, בתחילת טבת התשפ"ג. "אדם גדול", כלשונו הקדושה של הרב צבי יהודה זצ"ל רבו, שנאבק על מועמדותו כשר החינוך למדינת ישראל בשנת התשל"ז. וכלשון חכמים שדרשו את מילות הפסוק "הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים" על אברהם אבינו (יהושע יד, טו; בראשית רבה יד ו). גדול האמונה וגדול האהבה.
וכך אמרו חכמים על אברהם אבינו: "אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם, עמדו כל גדולי אומות העולם בשורה ואמרו: אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, ואוי לה לספינה שאבד קברינטָא" (בתרא דף צא עמוד א).
כך בדיוק הרגשתי השבוע בהלוויית מו"ר הרב דרוקמן זצ"ל. עם ישראל עומד בדומיה ומוקיר תודה לאדם הגדול הזה שהיה בתוכנו, למנהיג הדגול; הרב, המדריך, המחנך, המדינאי, המהפכן. מהפכן של אהבה. מהפכן של אמונה. מהפכן של סבלנות אין קץ ואמון אין קץ בדור הזה ובריבונו של עולם, המוליך את עמו בפיתולי תהליך הגאולה, קמעא קמעא, "כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל" (במדבר י, כט).
תורת הערבות
כמה נכון וכמה טבעי הוא שמו"ר הרב דרוקמן הוא מי שטבע את שמה של תנועת "גוש אמונים". כי השם הוא המהות. השם הוא הנשמה. ומי שחש בנשמה הפועמת בקרבו יכול לדייק גם בשמה-נשמתה של תנועה שמבקשת לפעול למען עם ישראל ובשליחותו. מתוך עריבות אמיתית ונאמנות אמיתית לכלל ישראל.
על אותה שליחות ועריבות דיבר בשיחתו לפרשת ויגש שנקרא השבת: "הישיבה הראשונה של עם ישראל צריכה להיות מיוסדת על יסוד הערבות ועל כן נשלח יהודה להקימה (עי' רש"י בראשית מו, כח), כי מתוך ערבותו לבנימין הוא שורש הערבות של איש לאחיו בישראל.
יסוד התורה חייב להיות מתוך הדאגה לכלל ישראל. שורש התורה בשלמותה הוא ההסתכלות על הכלל כולו – עם הפנים לכלל ישראל! קיום תורה ומצוות אינו נחלתו הפרטית של הלומד – אלא של הכלל. על ידי לימוד תורתנו אנו מיטיבים עם כלל ישראל כולו.
מתוך ההבנה שיסוד לימוד התורה הוא הערבות לכלל ישראל, צריך לשרש תפישה הקיימת במקומות מסוימים של דאגה רק ל"אנשי שלומנו", לחוג מצומצם, לחלק מסוים בעם. התורה לא ניתנה ליחידים או למיוחסים – אלא לכלל ישראל כולו, "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה'" (ישעיהו נד, יג), זוהי ההסתכלות הנכונה של תורה. על כן, על יסוד הערבות ההדדית צריכה לקום ישיבה בישראל..." (התורה לדורנו, בראשית ח"ב, עמ' 215).
וכך אמר עליו יוסי שריד, שזיהה, חרף התהום האידיאולוגית ביניהם, את תורת האמונים, תורת הערבות, שהיתה בפיו: "אני אפילו לא בטוח אם יש מילה אחת משותפת בפינו. אבל הוא מנקיי הדעת בירושלים. והוא נקי כפיים, נו, עם בר פלוגתא כזה אפשר לשבת לשולחן".