על פי המדרש, הפרשה פותחת במפגש הנוראי של מלכים המתדיינים אלו עם אלו. יהודה ויוסף מתגוששים. 'כי הנה מלכים נועדו עברו יחדיו'. זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה, בעוצמות אדירות. אמר רבי יהונתן: "בשעה שהיו יהודה ויוסף מתווכחים זה עם זה, אמרו מלאכי השרת זה לזה, בואו נרד למטה ונראה שור וארי מתנגחים זה עם זה".
בנוהג שבעולם, שור מתיירא מפני הארי, ועכשיו שור וארי מתנגחים ועומדים והקנאה ביניהם, עד שבא משיח 'וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם..., אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם' [ישעיה יא].
שני כוחות, מלכות יהודה המסמלת את הצד הרוחני ומלכות יוסף המסמלת את הצד היותר גשמי. וגם כאן, מעשה אבות סימן לבנים. עם ישראל עתיד להתפצל לשתי ממלכות; ממלכת יהודה וממלכת אפרים בן יוסף. לא בכדי יהודה הוא זה שנשלח גושנה להקים ישיבה לכל בני יעקב היורדים מצרימה, ולעומתו יוסף, הוא המשביר, שר האוצר והכלכלה.
יעקב אבינו זכה לברכה הרוחנית והן לברכה הגשמית של 'ויתן לך' כאחד מיצחק אביו, אך שתי ברכות אלו התפצלו כבר בדור הבנים, אצל יהודה ויוסף. והוויכוח הולך ומתמשך לאורך הדורות, עד ימינו אנו.
גם בבוא הגאולה, אין הם באים כאחד, שהרי משיח בן יוסף קודם למשיח בן דוד. רק לעתיד לבוא, עץ יהודה ועץ יוסף יהיו לאחד. כפי שאומר הנביא יחזקאל בהפטרת השבת – 'וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו, וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ'.
והנה השנה, דווקא ב'וזאת חנוכה', ביום בו הדלקנו את כל נרות החנוכייה ושבו האורה הגיעה לשיאה, כבה הנר הגדול , כבה נרם של ישראל המאיר חיים לארץ, נר מו"ר הרב חיים מאיר דרוקמן זצ"ל, מי שבו עצמו התגשם חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל, וכאוד מוצל מאש, מוצל גם מאש המחלוקת ואשר אצלו עץ יוסף ועץ יהודה היו לעץ אחד כל חייו מיום עומדו על דעתו. בכל חייו פעל לקרב את עץ יוסף ועץ יהודה זה לזה, מבלי להתייאש ולו לרגע, בתקווה שיהיו לאחד, גם אם קשה הדבר וגם אם ההגעה ליעד תיקח זמן רב, כי קמעה קמעה, כך היא גאולתם של ישראל.
בקרובים מכל סוג עסק לילות כימים. קרוב בסבלנות ובנעימות של רחוקים מיהדות, קרוב עם ישראל והבאתו לכך שיחוש ויכיר בנס הקמת המדינה ובגאולתו, קרוב ישראל לגווניו ומגזריו לאביהם שבשמים, גם אם 'יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ... עד אשר 'רוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם'.
רועה שהניף את כל הדגלים בדרך מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, אך בו זמנית ידע להכיל באהבה רבה גם מי שטרם הניף את כולם. רועה שחופשה עבורו הייתה לנפוש בחדר בגוש עציון ובו מיטת סוכנות, כסא, שולחן כשהוא שוקד על ספריו.
הגאון מוילנא כותב שיום "זאת חנוכה" הוא כקדושת יום הכיפורים, ויש אומרים שיום זה הוא מעל הטבע בחינת אדון הנפלאות. ואכן, דומה כי ב'וזאת חנוכה' זה ריחפה אווירת יום הכיפורים, רבים חשו ש'מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו'. פלא היה בחייו ופלא בהסתלקותו, כשרק ימים ספורים קודם לכן, התכנסו המוני בית ישראל בירושלים לחגוג עמו ולספר את נפלאותיו בתשעה עשורים, כשימיו מלאים.
כשעלה בסערה השמיימה, שמים בכו בגשם זלעפות, ודומה כי חושך ירד על פני הארץ. חשכה מפני הסתלקותו של גדול בתורה שהקים עולה של תורה, מישיבות 'כרם ביבנה', אור עציון ועוד, הגם שהיה זה בשעתו בגדר חלום. הסתלקותו של מחנך דגול, שראה והתייחס לקטון כגדול.
גדול בתורת ארץ-ישראל אשר כתב ספרים הרבה כתלמיד חכם ארץ ישראלי, ספרים המורים ומתווים דרך לרבים בדור שיבת ציון עליו היינו כחולמים, וכפירושו המתוק והמיוחד, לא על כך שחלמנו בגלות מדבר הכתוב, אלא, מה לכם חולמים בדור פעמי הגאולה? מה לכם נרדמים, עת לעשות מעשים!
חשכה מפני הסתלקותו של מי שידע להוציא את הגלות מהגאולים. חשכה מפני הסתלקותו של עתיר העשייה למען ההתיישבות והמתיישבים, ובכלל זה דרבונו ושותפותו עמנו בהקמת שכונת 'כרמי הנדיב' בקריית מלאכי אשר אליה שלח את ראשוני הגרעין התורני משכבר הימים. עתיר עשייה למען העלייה בכל ביקוריו ושיחותיו ברחבי תבל עם נערים ומבוגרים. עתיר עשיה למען גיורם של אלפים רבים שהתדבקו על דלתות עם ישראל, כשבנעימות הוא מקבל את פני ה'אובדים'.
חשכה מפני הסתלקותו של מנהיג דגול שהכל ידעו כי תורת אמת בפיהו ולכן פיות רבים אליו היו פונים. חשכה מפני הסתלקותו של מרביץ תורה לרבבות אלפי בנות ובנים, בדרכה הנפלאה של הציונות הדתית שהרבה בזכותו בה הם היו אף גאים. חשכה מפני הסתלקותו של מי שעמד בראש המפעל העצום של ישיבות ואולפנות ומוסדות רבים, ושל תנועת בני-עקיבא מזה שנים.
אפילה שירדה מפני הסתלקותו של מי שדווקא עם קולו הצרוד ידע להלהיב ולסחוף נוער בשירות ותשבחות 'אשירה לה' בעודי', יותר מזמרים רבים. חשכה מפני הסתלקותו של עושה השלום הגדול אשר ידע לקרב לבבות, כשדלת ביתו הצנוע פתוחה לכל כשהוא יודע להטות אוזן ולהאזין, להשכין שלום ולהוריד להבות מניצים. באחת נעלמה ה'כתובת' לכל דבר ועניין, אשר כמשה, כל הדבר הקשה הובא לפתחה חדשים לבקרים.
חשכה מפני הסתלקות של בעל-מידות שענווה וגדולה שכנו בקביעות ובהרמוניה בקרבו ללא כל תחושת ניגודים. חשכה מפני הסתלקותו של מי שטרח גם בגילו המופלג להגיע תדיר לשמחות ולבקר חולים, וממי שהיה גבוה מהפוליטיקה ותחלואיה גם כשהיה עשור וחצי חבר בבית המחוקקים.
חשכה מפני הסתלקותה של נשמה גדולה, נפש כלל ישראלית שלא חדלה ולו לרגע מלפעול כל עוד נשמה באפה, למען עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, כעדינו העצני, בנחרצות ובנעימות בטבעיות פשוטה, כך הייתה דרכה.
ועוד פן יש בפרשתנו על פיו נהג מורנו הרב חיים זצ"ל. גם ברגע המפגש המרגש של יוסף ובנימין בתום ניתוק של עשרים ואחת שנים, כשיוסף נופל על צווארי בנימין, ושניהם בוכים, רואים הם לנגד עיניהם לא רק את שמחתם הפרטית העצומה העכשווית, כי אם את ענייני האומה העתידיים. כפי שמסביר רש"י, 'ויבך', על מה היו בוכים, על שני מקדשות שבחלקו של בנימין להיבנות בו הם עתידים, וסופם להיות חרבים. לרב דרוקמן זצ"ל הייתה יכולת נדירה, לחיות את הפרט ואת הכלל כאחד בכל הזמנים, במעגלים רבים.
אך, ב"ה, בורא החושך יוצר אור, והנחמה הגדולה, לעם ולמשפחה, מצויה בכל אותם נרות זקופים, תלמידיו הרבים, אותם אלפים ורבבות שזכה להדליקם משמנו במשך למעלה משבעים וחמש שנים, ואשר מכוחו ומכח כוחו הם פועלים ומאירים, כשרוחו הגדולה שורה עליהם ומנחה כל אחד מהם בדרכו הסלולה ורבת הפנים. תנצב"ה.
ר' שלום וסרטייל הוא בוגר ישיבת ההסדר "שעלבים". מחבר הספר "בין גזרי ים סוף" שמתאר את חוויותיו כתלמיד ישיבת הסדר ולוחם שריון בקרבות הצליחה במלחמת יום הכיפורים