ויגש – במובן הראשוני, הגלוי, פירושו מלשון לגשת. יהודה ניגש אל יוסף. המובן האחר, הנסתר, הוא מלשון התגוששות. יהודה ויוסף מתגוששים ביניהם. דבר זה ילך ויתברר במשך הדורות, כתופעה כמעט נצחית בעם ישראל. התגוששות על השקפת עולם, על דרכי הנהגה, ועל ההנהגה של עם ישראל.
בנבואה המבוססת על מעשה סמלי, מתאר הנביא יחזקאל את יהודה ויוסף כשני עצים. הוא לוקח עץ אחד וכותב עליו "ליהודה ולבני ישראל חבריו", ועץ שני, שעליו הוא כותב: "ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו". הוא מקרב את שני העצים זה לזה והם נהיים לאחד בידיו. פתרונו של הסמל הוא נבואה לעתיד: בעת קיבוץ הגלויות, ה' יקח את עץ יוסף ואת עץ יהודה, יקבץ אותם לגוי אחד תחת מלך אחד, ולא יהיו עוד לשני גויים ולא ייחצו עוד לשתי ממלכות. (יחזקאל לז).
מדברי יחזקאל אנו למדים, שהמתח שבין יהודה ליוסף הוא מן הדברים העתידים להפתר רק לעתיד לבוא ורק בנס אלקי, הדומה לפעולה הניסית של איחוד שני העצים ביד הנביא. באופן טבעי, המתח בין השבטים עתיד להתקיים עד אחרית הימים.
נבואת יחזקאל מסכמת תקופה ארוכה, מאז פילוג הממלכה בימי רחבעם וירבעם ועד גלות עשרת השבטים, חורבן הבית וגלות יהודהובנימין. זו התקופה שעליה מדבר יחזקאל בדברו על חציה לשתי ממלכות. הפילוג לא התחיל בימי ירבעם. עוד בראשית ימי הממלכה ובטרם פילוגה, התקיים מאבק מר בין דוד לבין שאול ויורשיו.השרשים נטועים עוד קודם לכן, אחרי מות משה, כאשר יהושע בן נון קיבל את ההנהגה, כלב בן יפונה ושבט יהודה פעלו במידה רבה באופן עצמאי ובנפרד מיהושע, אף כי לא מרדו בהנהגתו של יהושע. עדויות על המתח בין שבט יהודה שבדרום לשבט אפרים שבצפון מצויות גם בימי שפוט השופטים, כגון כאשר שבט יהודה הסגירו את שמשון הדני לפלשתים.
לכאורה, גלות עשרת השבטים שקדמה לגלות יהודה סיימה את המתח הזה בכך שהשאירה בארץ ישראל רק את שבטי יהודה ובנימין. רק הם גלו לבבל ורק הם חזרו ועלו בשיבת ציון. עשרת השבטים נעלמו במרחבי יבשת אסיה. אגדות רבות נשזרו סביב העלמותם וקיומם הפלאי אי שם מעבר לנהר סמבטיון, אך במציאות הגיאוגרפית הריאלית של העולם המוכר לנו – עקבותיהם אבדו כמעט כליל.
ולא היא. השרשים היוספיים לא נעלמו מעם ישראל. אחרי גלות עשרת השבטים בימי סנחריב נותר בארץ שבט בנימין, אחי יוסף ובנה של רחל, שלא גלה עם עשרת השבטים אלא עם שבט יהודה. בניבנימין חזרו ארצה עם בני יהודה בימי שיבת ציון ונתערבו בהם. (נחמיה יא). זאת ועוד, יש עדות להשארותם בארץ של חלק מבני עשרת השבטים ובהם בני אפרים ומנשה, שלא הוגלו בגלות אשור(דברי הימים ב', ל. ירמיהו מא ה). יתר על כן, חז"ל אומרים (ערכין לג ע"א) שהנביא ירמיהו החזיר את עשרת השבטים לארץ בימי יאשיהו. ראיה לכך מצויה בתאור מפעל הטיהור של הארץ מהאלילים ומן הבמות בימי יאשיהו (מלכים ב כג). יאשיהו פעל לניתוץ הבמות ולהריגת הכהנים עובדי עבודה זרה ברחבי השומרון. הוי אומר, שהיתה בימיו, שנים רבות אחרי גלות סנחריב, התיישבות ישראלית משמעותית בשומרון. (מלכים ב', כג כ).
רוב העם שנשאר בארץ אחרי גלות עשרת השבטים ואף אלו שחזרו אליה, התמזגו לתוך ההנהגה של שבט יהודה, ומאז נושא עם ישראל על עצמו גם את השם "יהודים". השם יהודים לעם ישראל מופיע בתנ"ך רק אחרי גלות בבל. בספרי אסתר, עזרא ונחמיה. השם הזה,הנובע מן הדומיננטיות של שבט יהודה בקרב גולי בבל ושבי ציון, מעלים את קיומם של השבטים האחרים. מי שמשמר את זכרם, הוא הנביא יחזקאל, שבנבואתו ממשיך לטעון לקיומו של הפיצול בין שני השבטים ושני חלקי העם, והתאחדותם הצפויה רק בחזון אחרית הימים.
מתעוררת אם כן השאלה, אם עשרת השבטים אינם "מסתתרים" אי שם על פני תבל, והאפשרות הסבירה ביותר היא שחלקם חזרו ונטמעו בתוך שאר היהודים, והשאר אבדו ונטמעו בין אומות העולם, מי משמר את המחלוקת שעליה דיבר הנביא יחזקאל? מי אוחז בעץ אפרים ויוסף, ומשמר אותו עד האיחוד המיוחל עם עץ יהודה, שלדברי יחזקאל עוד לא התרחש?
אין זאת אלא, שלמרות שהפיצול בין השבטים לפי המוצא והמשפחות בטל ונעלם, הכוח המפלג שהופיע בספר בראשית עדיין נשמר בעם ישראל. אותם צאצאי בנימין, אפרים ומנשה, קיימים עדיין בתוך העם, ולמרות השם יהודים, אנו בעצם ישראלים – תערובת של בני רחל ולאה, יוסף ויהודה. אך בכך עדיין לא נהיינו לעץ אחד: המחלוקות והפילוגים הגדולים בתוך עם ישראל, משמרים את נטיית הפילוג וההתגוששות שקיימת באומה מראשיתה, מימי רחל ולאה, יוסף ויהודה. הגם שחלוקת המחנות לא נעשית עוד בציר של התייחסות תולדתית אל השבטים המקוריים.
תוכן המחלוקות אינו אחיד ואינו קבוע. כל מחלוקת כרוכה בנסיבות ההיסטוריות והרעיוניות של זמנה. אינה דומה המחלוקת על ההנהגה בין יוסף ליהודה לזו שבין שאול לדוד. מחלוקת בית שמאי ובית הלל בימי התנאים שכמעט פילגה את האומה אחרי חורבן בית שני, אינה דומה למחלוקת בין האשכנזים והספרדים בתחום ההלכה והמנהג שהתפתחה בימי הראשונים, ויצרה כמעט שני עמים נפרדים שלהם תורות נפרדות. באופן מעורר תקווה, המחלוקת הזאת נהפכה כמעט ל"עץ אחד" בחיבור המשולב של השלחן ערוך מאת ר' יוסף קארו הספרדי עם המפה האשכנזית של הרמ"א. אולם השלחן ומפתו לא הפכו לעץ אחד, אלא אדרבה, שימרו את הבידול בין שתי גישות הפסיקה והחיבור עצמו הפך להיות זירת התגוששות בין נושאי הכלים והפוסקים בדורות הבאים. הפיצול בין אשכנזים וספרדים קיים עד עצם היום הזה, לא רק בתחום ההלכה והמנהג אלא גם במישורים שונים של ארחות חיים, תרבות וחברה, וגם בקרב אלו שאינם מדקדקים במצוות ובהלכה, לא כשיטת הבית יוסף ולא כשיטת הרמ"א.
חכמי הח"ן יכולים להצביע על קו המשותף של מחלוקות מרוחקות מאד מבחינה היסטורית ומבחינת המופע החיצוני שלהם, ולייחס אותן לשניות ולמתח הקיימים בעולמות העליונים בין ספירות שונות. הפרשנות הנגלית של רעיונות אלה היא, שהמתחים והפילוגים בין המחנות בישראל, משקפים מחלוקות בנושאי תשתית רוחניים. שני הצדדים החולקים מייצגים שני היבטים של האמת הא-להית, בבחינת אלו ואלו דברי א-להים חיים, לכן אין לצפות שהמתחים הללו יפתרו בלי התערבות א-להית שתשים שלום בשורש העמוק של הפירודים הללו.
הידיעה שההתגוששות בין שתי הנהגות וההתפלגות לשני מחנות היא תכונה מהותית של עם ישראל יכולה לנסוך בנו ייאוש ותקווה בעת ובעונה אחת. הייאוש – כאשר מבינים שאי אפשר לפתור את המחלוקות על נקלה, ובעצם, שאין בכוחנו בכלל להגיע לאותה אחדות מיוחלת של "עץ אחד בידך". אבל הצד של התקווה חזק ומשמעותי בהרבה. ראשית, הידיעה שהתופעה אינה נובעת מחולשות ומרוע אנושי אלא משורשים עליונים וגבוהים, מאפשרת לקבל את מציאות המחלוקת באהבה, להבין אותה ולהצדיק אותה. שנית, אנחנו מצווים ללמוד מיהודה ויוסף, וגם מדוגמאות מופת אחרות בכל הדורות, שיש אפשרות לגשר ולהתגבר על המחלוקות ולחיות בשלום, מבלי למחקן. כפי שעשו יהודה ויוסף בפרשתנו, כפי שעשו המחבר והרמ"א ביצירת השלחן ערוך, וכפי שאפשר למצוא בדוגמאות רבות לאורך ההיסטוריה. גם אם העצים אינם הופכים לאחד, אין הכרח שהם יכו זה את זה, הם יכולים לגשת זה אל זה, לשוחח ולפתור את המתחים.
העיון בפרשת ויגש ילמדנו, כיצד אפשר להפוך את ההתגוששות לנגישות. בסיום, נקרא בהפטרה את נבואת יחזקאל ונייחל ליום שבו לא יצרכו עוד להתגוששות ואפילו לא לנגישות, כי שני העצים יהיו לאחד.
... וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם ... וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם:
הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג ויו"ר מועצת החמ"ד