סביב הקמתה של הממשלה החדשה עלתה שוב לדיון הציבורי הקריאה להחלת עונש מוות למחבלים כאמצעי הרתעה מול הטרור, אך יש מי שסבורים שענישה שכזו תניב תוצאה הפוכה. שוחחנו על כך עם הקרימינולוג פרופ' ארנון אדלשטיין, מרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון.
"מקצועית לגמרי כקרימינולוג אני אומר שידוע לנו שעונש המוות לא יצר הרתעה לגבי עבריינים ופושעים. ראה הוכחה לגבי עונש המוות בארה"ב שלא הוריד את הפשיעה כלל", אומר פרופ' אדלשטיין ומציין כי להבנתו "בישראל המצב מסובך יותר".
על שאלת עונש המוות בהקשר הטרור בישראל הוא מבהיר כי "המחבלים שבאים לעשות פיגוע מצפים למות או להיהרג על ידי אנשי ביטחון או אזרחים ובעיניהם הם יהפכו לשאהידים. כלומר שזה לא ירתיע ועלול לגרום להם לרצות להפוך לשאהידים. השיקול שלהם הוא שאם אשב בבית סוהר זה לא יהיה כבוד, לעומת אם אמות אהיה שאהיד".
במציאות כזו בה הענישה הקיימת בבתי הסוהר אינה מהווה איום והרתעה, אלא מחזקת את הקשר של האסירים לטרור, וגם הענישה הקיצונית של עונש מוות אינה מניבה תוצאות, לתפיסתו, שאלנו את פרופ' אדלשטיין מהו אם כן המענה. האם ידיה של ישראל כבולות מול תופעת הטרור האידיאולוגי?.
"אסירים ביטחוניים יושבים כיום ביחד באותו אגף, בטיולים השעתיים שלהם הם נפגשים, הם מעבירים מידע ומתארגנים. חייבים להפריד את האסירים האלה אחד מהשני. מצידי שיבנו לשם כך עוד בתי סוהר. אנחנו מפספסים את המטרה כשהם ביחד. הם חשים פחות את העונש, הכלא לא מרתיע וגם בכך אנחנו מאפשרים להם לקדם את פיגועי הטרור הבאים".
אדלשטיין סבור כי דרוש פיזור של המחבלים הכלואים עם אסירים אחרים, מה שבעבר הניב גם תוצאות חיוביות של ממש, כאשר אסירים סייעו זה לזה להיגמל מסמים וכיוצא באלה. "ידוע שעונש מוות לא מרתיע", הוא קובע בהתייחס לטענות של אנשי ביטחון לשעבר לפיהן מחבלים מנסים להימלט מזירת הפיגוע בשל רצונם לחיות, ובכך מוכיחים שעונש מוות אפקטיבי מולם.
"קרה לא פעם שנשים הגיעו למחסום וכמעט נופפו בסכין כדי להיעצר, כי הן לא רצו לבצע את הדקירה. זה קורה עם נשים שלא פעם הן מגויסות כי מאיימים עליהן שיספרו עליהן שהן חיללו את כבוד המשפחה. כשהמעשה נכפה עליהם זה דבר אחד והם יגרמו לכך שיעצרו אותם, אבל כשמישהו מגיע עם סכין ודוקר כדי לרצוח זה מקרה אחר".
להערכת אדלשטיין "אם מחבל יידע שמשפחתו תרעב ללחם כי לא יקבלו רשיונות עבודה בישראל, לא יקבלו כסף מהרש"פ וביתם ייהרס, הוא ישקול מחדש". האם לא יצוצו טענות לענישה קולקטיבית של מי שאינם שותפים למעשה. על כך הוא משיב ואומר כי "יש הבדל בין מחבל שעזב את בית הוריו לפני עשור ומבצע פיגוע ואין סיבה שהוריו ייפגעו, לבין מצב שבו האימא משבחת את מעשיו בטלוויזיה".
"ברור לנו שאף בן במגזר הערבי פלשתינאי לא ירצה שהוריו ייפגעו, גם כשמדובר בעניין אידיאולוגי. כשיידע שמעשיו יפגעו ביכולת המשפחה לחיות להתפרנס ולהתגורר הוא יחשוב פעמיים", משוכנע אדלשטיין.
"במשך שנים האמינו שאם לא נוציא להורג הם לא יוציאו להורג כשהם חוטפים ישראלים. התבדנו כשחיילינו נחטפו בצפון ואחרי שהם נהרגו ניהלו מו"מ. אם הם ידעו שהם ישבו חמישה מאסרי עולם ללא חברים אלא באגף אחר לגמרי, שהם לא יראו את החברים גם לא בחצר, יש סיכוי שישקלו את מעשיהם".
עוד מוסיף פרופ' אדלשטיין ומציע לנו שלא להיבהל מהמונח 'נקמה': "אנחנו נרתעים מאוד מהמילה נקמה, אבל יש מקום לדבר על נקמה. כשקורה משהו שמערער את הסדר החברתי בפשיעה ובטרור אנחנו מחפשים נקמה כדי להחזיר את האיזון לנורמאליות. זו לא בושה להגיד נקמה ואני מבין משפחות שרוצות גזר דין מוות, אבל נשאל על מצב שבו נהג שיכור הורג ילד שעובר במעבר חציה, האם דינו בעיני המשפחה אחר? גם במקרה של רוצח בת זוגו, משפחת הקרבן רוצה עונש מוות, אנחנו נכנסים לדילמות מאוד מסובכות".