נחזור רגע כמה שבועות אחורה. הבחירות הסתיימו. המפלגות הדתיות והחרדיות הגיעו למספר קולות עצום - שלושים ושנים מנדטים. מהר מאד היה ברור איזה צביון יהיה לממשלה. ואז התחיל המשא ומתן להרכבתה.
במקביל להתנהלות המשא ומתן, שידע עליות ומורדות, 'עיקולי ופשורי', נפתחה מתקפה מתוזמרת היטב, מכל הכיוונים, נגד כל המגמות של הממשלה החדשה. כל החרבות צוחצחו, כל התותחים רעמו, כל הטילים נשלחו למטרתם. המושגים ה'נאורים' - 'דמוקרטיה' (לא זו שבקלפי כמובן), 'שיוויון' (רק זה המניח עליונות של מי שבצד הנכון של המפה כמובן) 'יציבות המשטר החוקתי' (שלא לומר הדיקטטורה השיפוטית) 'ליברליות' (כלפי ספקטרום מסוים בלבד) - הוצבו כולם כחומה בצורה נגד הממשלה, בעוד שלצד השני הופנו כל המושגים ההפוכים - 'פרימיטיביות', 'פאשיזם', 'פוגענות', 'דורסנות', 'בערות' 'פוביסטיות' ועוד.
פתאום 'ביקורת' נהפכה להיות מילה גסה. כל בדל של שמועה על דרישה קואליציונית נותח עד דק מבחינה תקציבית, משפטית, ערכית, תרבותית, פסיכולוגית, פסיכוסומטית, וכל השלכה מינימלית-עקיפה-רחוקה-אפשרית-תאורטית הועצמה והוקצנה באופן מקסימלי. מכתבי משפטנים, קצינים, טייסים, מפכ"לים, מנהלי בתי ספר, רבנים (!) - כל מה שהדעת יכולה להעלות היה כשר.
לא קל לעמוד מול מתקפה כזו, בפרט למי שפוזל אל אלקטורט שחשוף לכל זה בלי שום איזון של התמונה. קל לשער שגורמים שונים בסביבת ראש הממשלה ובמפלגתו בקשו מאד ל'מזער נזקים' מבחינתם. לפי הנשמע בתקשורת, גם זאת האמורה להביע את קולם של יראי ד', כנראה שגם חלק ממייצגי הצבור הזה נבהלו קצת והחליטו לשדר מסרים 'מרגיעים' תוך תקיפה של חבריהם לקואליציה ממפלגות אחרות. גם ראשי אותן המפלגות בקשו 'להנמיך את הלהבות' ולהבהיר ש'שום דבר לא עומד להשתנות כאן' (כאילו שהם לא נבחרו כדי לשנות את מה שהולך כאן).
שיא השיאים היה בישיבת השבעת הממשלה. לאחר נאומים כמעט מתנצלים-בנוסח-'סליחה-שניצחנו', נבחר לתפקיד יושב ראש הכנסת לא אחר מאשר מי שנושא במפלגת השלטון את דגל שינוי סדרי בראשית בתחום המשפחה. לא זו בלבד, בנאום ההכתרה שלו הוא העלה על נס את 'משפחתו' ואת בן-זוגו. בבחירתו של אדם כזה לכהונה בעמדה מכרעת זו, אחד משבעת סמלי השלטון, תמכו באופן פרסונלי כל נציגי היהדות החרדית והדתית: נאמנו של האדמו"ר מגור, נכדו של הגר"מ אליהו זצ"ל, מקורבו של הגר"ע יוסף זצ"ל, נציגו של הרב צבי טאו שליט"א (אחרי הסתייגות), נציגו של הרב דב ליאור שליט"א, תלמידו של הרב מאיר מזוז שליט"א וחברי מפלגתם של הרב שך, הגרי"ש אלישיב והגר"ח קניבסקי כולם זצ"ל, וכן הנציגים ההולכים בדרכו של הרב חיים דרוקמן זצ"ל.
ואני הקטן שואל, נכון הוא שיש אילוצים, ופוליטיקה היא אומנות האפשר, אך מה עם כבוד שמים? מה עם כבוד האומה הישראלית שאלה הם פניה? אנה נוליך את חרפתנו שכך עלתה לנו בימינו? האם כל שכרנו - כל אותם הישגים נכונים וחשובים שהושגו במהלך המשא ומתן - לא יצא בהפסדנו?
אינני מתיימר לומר שמישהו טעה. יתכן מאוד שלא היתה כל דרך להימלט מסיטואציה זו. יתכן גם כי כל אותם נציגי ציבור שנמנו לעיל קבלו הוראה, או לפחות התיעצו וקבלו הסכמה מרבנים ותלמידי חכמים מובהקים לפעול כך, וכמובן שאין לי כל כוונה לערער על כך. אך נראה לי שאת הקול הזה חשוב להשמיע. ולו רק בשביל שהדברים לא יתפסו כאילו כך ראוי לכתחילה.