לימור לבנת
לימור לבנתפלאש 90

השרה לשעבר לימור לבנת, כיום יו"ר הקרן לרווחת נפגעי השואה בישראל, היא אחת מבני הדור השני למשפחה הלוחמת, משפחת לוחמי המחתרות, החשים פגיעה קשה מהאופן בו מוצגים לוחמי המחתרות בסדרה 'קרתגו' ומהעיוותים ההיסטוריים הכלולים בה.

כמי שאביה, לוחם הלח"י עזריאל לבנת ז"ל, היה במחנה ההוא שמעה רבות על קורותיהם של אנשי המחתרת במחנה. שוחחנו איתה על מה שכן היה שם והיא פותחת ומספרת על הזעזוע לאחר שצפתה בשני הפרקים הראשונים של הסדרה:

"צפינו בפרק הראשון והשני שהוקרנו בערב אחד של מה שהוגדר כסדרת הדגל של התאגיד, סדרה שהוציאו עליה למעלה מעשרה מיליון שקלים ויש אומרים עשרים מיליון. בהתחלה שמחתי מאוד כששמעתי שעושים סדרה על המחנה שאליו הוגלו לוחמי האצ"ל והלח"י על ידי המנדט, אבל כשראיתי קפאתי במקום, כי אין כל קשר בין הסדרה לבין מה שהיה באמת, כפי ששמעתי מבית אבא וכפי שהונצח בספרים, בעיקר בספר 'ארוכה הדרך לחירות' של יעקב מרידור, שברח והצליח להגיע ארצה מאפריקה".

"הרמתי טלפון לכל החברים שחלקם ראו וחלק לא, והתארגנו", היא אומרת ומציינת את חבורת הדור השני שהתלקטה במחאה על הסדרה ובהם דן מרידור, רחל מרידור-קרמרמן, עדו נחושתן, שלומי ציפורי שאביו נחשב לחפר הטוב ביותר של מנהרות הבריחה ואחרים. "הזדעזענו כי הם הציגו בסדרה את לוחמי האצ"ל והלח"י כחבורה של הזויים ומסוממים", היא אומרת ואנחנו מוסיפים גם 'אכזריים'. "בנוסף כאילו היו שם גם נאצים ופאשיסטים איטלקיים, מה שלא היה ולא נברא. היו שם אך ורק לוחמי אצ"ל ולח"י, והם לא רק שלא היו אלימים זה כלפי זה, אלא ניהלו חיי קהילה במחנה המעצר שהיה מוקף בגדרות חשמליים. הם נספרו שם בבוקר ובערב, אבל במהלך היום איפשרו להם לנהל חיי קהילה. הם למדו קורסים. עוזי ארנן, לימים פרופסור ללשון, לימד לשון, מאיר שמגר ושמואל תמיר למדו משפטים בהתכתבות מול אוניברסיטאות בריטיות. הייתה להם מקהלה ותיאטרון שאבא שלי היה שם גם שחקן וגם בימאי. הייתה להם גם גינה מאוד יפה שאליה שפכו את העפר מהמנהרות שחפרו".

"מה שהעסיק אותם יותר מכל היה איך לברוח מהמחנה ולחזור לארץ ישראל כדי להמשיך בלחימה נגד הבריטים", אומרת לבנת ומזכירה כי החשש הבריטי מפני הלוחמים הוא שהביא לגירושם של 251 מהם ב-13 מטוסים לאחר שהיו עצורים בלטרון ובעכו עד למחנה קרתגו "שהיה הקשה ביותר ומשם לאריתריאה ובהמשך לקניה, שם הם הוחזקו עד חודשיים אחרי קום המדינה".

בעקבות כך, היא מספרת, פנו בני הדור השני לתאגיד בדרישה להבהיר שהסדרה אינה מבוססת על סיפור אמתי. על התאגיד היא אומרת: "אני מאוד מעריכה אותו ומקווה שלא יסגרו אותו, כי יש בו הפקות פנטסטיות לעומת מה שיש במקומות האחרים. הפעם התאגיד שגה שגיאה קשה כשהחליטו להשקיע בסדרה כזו, כנראה שבגלל שאבא של ינץ ורשף לוי היה בלח"י". לשאלתנו אם אכן היה אביהם של רשף וינץ לוי איש לח"י, סוגיה שהוטלה בספק, משיבה לבנת כי אכן בבירור שערכה מול יאיר שטרן, בנו של מחולל לח"י, התברר שאכן אביהם היה איש לח"י, אך אחרי שובו לארץ ישראל בחר להתנתק מהמחתרת ובשל כך שמו הוצא מרשימת לוחמי הלח"י.

"דרשנו שהכיתוב שמבוסס על סיפור אמיתי יוסר, והם אכן שינו לכך שמקרים ואירועים הם פרי דמיונם של היוצרים וחלקם לא מבוססים על מקרים שהיו. מהבחינה הזו זה בהחלט מספק אותנו, אבל הפרקים ששודרו עד התיקון עדיין נמצאים ביוטיוב. שם זה לא תוקן. הם טוענים שלא ניתן לשנות והחשש הוא שצעירים בעתיד יחשבו שאנשי הלחי היו אכן כאלה הזויים ומסוממים".

לבנת מספרת כי אתמול החליטה לחרוג מהחלטתה שלא לראות את המשך פרקי הסדרה ולצפות בפרק נוסף, השביעי במספר של 'קרתגו'. "הייתי מרותקת לאוסף ההזיה והשטויות ששודרו שם. זה לא יאומן לאיזה מקומות הגיעו. כאילו מפקד האצ"ל רצח את אחד מהעצורים בגלל בחירות פנימיות. זה לא יאומן. אין דברים כאלה. לא היה לא נברא וגם לא משל היה".

"המדהים הוא שמי שיצר את העיוות והסילוף הזה הם שני בנים של איש לח"י שהיה במחנות. נשאלת השאלה למה הם עשו דבר כזה, אלא אם הם הפכו לאנשי שמאל", היא אומרת ומעלה את ההערכה שמא אביהם הפך לאיש שמאל, כפי שקרה לכמה וכמה מבוגרי הלח"י. הערכה נוספת היא שהסיבה לאופן הזה בו מוצגים אנשי הלח"י היא ש"מדובר בשני חבר'ה שהם סטנדאפיסטים וכל העולם בעיניהם הוא קומדיה, ובעיניהם כל דבר מותר שיהפוך לבדיחה, גם אם הוא עניין היסטורי רציני ואמיתי".

אך על האפשרות הזו של התייחסות קומית לכל המתרחש היא מזכירה שבאחד הראיונות שהעניקו, ממשיכים היוצרים לטעון שאכן היו במחנה גם נאצים. "כלומר הם דבקים בגרסה השקרית הזו, אז אני לא יודעת מה להגיד. אולי הם חשו לא בנוח אחרי המתקפה הזו. אני לא מחפשת להסביר את זה. בעינינו נעשה כאן מעשה שלא ייעשה. אני מאוד מאמינה בחופש היצירה, אבל יש גבול גם לחופש הזה כשהוא מגיע לסילוף ועיוות גמור. צריך לעצור ולהגיד שזה מבוסס על דמיון הפרוע או הפורה שלהם".

עוד שאלנו את לבנת אם כשרת חינוך ותרבות בעבר היא אינה סבורה שהמדינה יכולה לקדם הפקה של יצירות שיציגו את האמת ההיסטורית כפי שהייתה. על כך היא מספרת כי "כאן 11 יוציאו בקרוב קול קורא לסדרות וסרטי דוקו, ואנחנו, הקבוצה שקמה, מייצגים עוד רבים אחרים ובוחנים את האפשרות לפנות ולייצר סדרה או סרט דוקו של הסיפור האמתי של הלוחמים עזי הנפש של אצ"ל ולח"י, מי שבסופו של דבר הבריחו את הבריטים מהארץ. מגיע להם שייעשה סרט עליהם".

לבנת מזכירה כי בשנות השישים נעשה סרט הוליוודי על הבריחה מהמחנות באפריקה. בהקשר זה היא מזכירה את בריחתו של יצחק שמיר ז"ל יחד עם אריה בן אליעזר לג'יבוטי ומשם לצרפת, שם שהו שנתיים עד קום המדינה. "הם ברחו משם בבריחות נועזות שהדעת לא תופסת. הם לא הסכימו להמשיך להיות כלואים שם. גם אבא שלי ניסה לברוח משם. הוא ושני חברים גנבו מספרי תיל, אבל בלילה הם הסתובבו סביב המחנה ונתפסו בבוקר, ורק בנס הכדור שנורה אליו פילח את כף ידו המורמת ולא את ראשו. היו אינספור ניסיונות בריחה. הם לא ויתרו".