"אם כן, כנראה לא פחות מאשר מהפך", אומר חיים יבין אל המצלמה ומנסה לעכל את מה שגילה לו המדגם הטלוויזיוני, אי אז לפני 45 שנה. "מהפכה חלה בישראל", הוא ממשיך, חסר אנרגיה, כאילו כל האוויר יצא ממפרשיו. "עלייתו של מח"ל למקום ראשון, סיום ההגמוניה של תנועת הפועלים מזה שנים רבות... זאת מפלה בשיעור היסטורי, יום כיפורים". כולם מכירים את הביטוי שיבין טבע אז, "מהפך", שאותו נהוג לשייך לשדה הפוליטי. העיתונאית נוה דרומי מציעה בספרה החדש 'פרחים בקנה' רובד נוסף.
"מהפך 77' גרם לשינוי בתפיסת הביטחון של השמאל הישראלי. אם עד אז הצבא היה מיליטנטי וכובש, הוא עדיין היה שייך לשמאל ולא הייתה עליו ביקורת ציבורית. כל זה השתנה ברגע שהימין עלה לשלטון". בספר היא מביאה ציטוטים של עמוס עוז ואחרים שמתנגדים לכך שהימין הוא זה שינהל את המדיניות הביטחונית בישראל. מכאן למשל הגיעה ההתנגדות הגדולה למלחמת לבנון, ובעקבותיה קריאות לסרבנות. לפי נוה, השמאל המשיך להיאבק בימין, אבל לא בכלים פוליטיים אלא בשלל אמצעים אחרים. "כל ארגוני זכויות האדם למעט אחד לא הוקמו אחרי מלחמת ששת הימים, כלומר כשלשיטתם הפכנו לכובשים. הם הוקמו אחרי המהפך. למה לא הקמתם אותם ב־68'? 69'? אחרי מלחמת יום כיפור?"
לאט לאט תפיסת הביטחון המפא"יניקית הפכה למיעוט בשמאל, "ובמקום זה אימצו תפיסות אנטי־ציוניות במסווה של שלום ואנטי־מלחמה". דרומי מראה בספרה איך אחרי המהפך הפוליטי, שלכאורה איננו קשור לצבא, התדמית של צה"ל השתנתה והחיילים ומפקדיהם כבר לא קיבלו גיבוי אוטומטי משום שהפכו למשרתי מדיניות הימין. זה היה תהליך שגרר אחריו שינויים רבים בצה"ל, שינויים שדרומי פורשת בפרוטרוט בספרה. "אני לא חושבת שצה"ל הוא שמאלני. אבל המפנה ביחס לצה"ל גרם לו להגיב לשינוי הזה, אולי כדי לרצות את האבות המייסדים שלו".
שטרן, גולן ואיזנקוט שיתפו פעולה
דרומי, אשת תקשורת ופובליציסטית, לא מפסיקה לקבל הודעות מאנשים שקראו את הספר, שיש להם מה לומר או שנתקלו בו על שולחנם של קצינים בכירים. אדם אחד כתב לה שהוא רכש את הספר אבל מפחד לקרוא בו מחשש שלא יצליח לישון בלילה אחרי שיגלה מה יש בתוכו. הספר אכן שומט את הלסת, משום שהוא חושף מה עומד מאחורי תהליכים בצה"ל שכל אזרח בישראל מרגיש ופוגש בהם. זו גם הייתה המוטיבציה שהניעה את דרומי.
"שנים הלכתי עם תחושה שהצבא שגדלתי עליו, ששמעתי עליו, הצבא שאני זוכרת מחומת מגן, הוא לא הצבא שאנחנו רואים היום. משהו השתנה. לא ידעתי על מה לשים את האצבע. הרצון היה לפתור את השאלה הגדולה מה קרה לצה"ל, לבוא ולתת בזה סימנים. תחושות הבטן של הציבור הן לא תחושות בעלמא. יש דברים בגו". נוצר שיתוף פעולה בינה ובין הוצאת סלע מאיר וארגון 'עד כאן' והיא העמיקה חקור וכתבה.
לספר התראיינו קצינים רבים, חלקם עדיין במערכת וחלקם כבר מחוצה לה, אך שירתו בתקופות משפיעות. "ישבתי לראיין מישהו בכיר מאוד שהבין מה אני עושה, אבל הרגשתי בטון הדיבור שלו שהוא לא לוקח אותי ברצינות, אפילו מזלזל". הזלזול הזה מאפשר למרואיין לשחרר את לשונו ולומר את כל האמת וזה נפלא. אבל דרומי רואה גם את הצד השני. "תחושת הזלזול בעיניי ממחישה את הזלזול שלו בנוגע לשאלה הגדולה מה קרה לצה"ל. מבחינתו זו שאלה ילדותית, קנטרנית, אפילו פוליטית".
היו קצינים בכירים שביקשו להישאר בעילום שם, אבל אחרים כמו יאיר גולן, גדי איזנקוט ואלעזר שטרן הסכימו שדבריהם יצוטטו בשמם, למרות שהם יודעים שדרומי היא אשת ימין. "אצל חלקם זה נובע מהחשיבות שהם נותנים למקצוע המלחמה והצבא. מבחינתם התופעות שעסקתי בהן מספיק חשובות כדי שהציבור יכיר ויידע. חלקם רצו להשתמש בספר כדי להביע עמדות מסוימות על נושאים מאוד מדוברים וחשובים בצה"ל, כמו המלת"מ, שלא מספיק מוכר לציבור, וחשוב להם שזה יוסבר באופן מדויק. אחרים פשוט רצו לשתף פעולה ברגע שהם שמעו מי עוד מרואיין לספר".
'פרחים בקנה' חושף את התהליך שהוביל את כולנו להאמין שאי אפשר להכריע את האויב אלא עלינו לסחוב את העימות איתו עד להסכם מדיני, את הגופים והמניעים העומדים מאחורי הדחיפה האגרסיבית לשילוב נשים בתפקידי לחימה, ואת ההשפעה השלילית העמוקה שיש להתערבות הבוטה של ארגוני חברה אזרחית ובג"ץ על המצב הביטחוני בישראל. היא מראה שבשביל ארגונים רבים, צה"ל הוא מקום נוח להשפיע דרכו על החברה הישראלית והדלת שלו פתוחה, שלא לומר פרוצה לכל רוח. דרומי כותבת בצורה מנומקת, ממוסמכת, לא מתלהמת ולא תוקפת. "אין לי מטרה לחבוט בצה"ל. ניסיתי להיות הוגנת. אבל זה חשוב גם ברמה המהותית, כי זה מה שהופך את הספר רלוונטי לכולם, לא רק לימין או למחנה הלאומי. אני מאמינה שיש גם אנשי שמאל שימצאו את הספר חשוב ובעל ערך, ולו בשל העובדה שהוא מציג אירועים כפי שהיו ומבוסס על מחקרים, ראיונות ומסמכים מקוריים שלא ראו אור לפני כן ומעיד על התהליכים שעבר צה"ל - בלי קשר לעמדה פוליטית".
לא מספרים לנשים את הכול
בראשית השבוע פורסמה ידיעה מביכה על סף המגוחכת: במסגרת מאמצי הרמטכ"ל לרצות את ארגוני הנשים הוא פתח את המיונים ליחידה 669 לנשים תוך התאמת תנאי סף מיוחדים. גם אחרי הסינון הזה, בקושי רב הצליחו פחות מחמש נשים להתמיין לגיבוש ליחידה. צה"ל מבטיח להגמיש עוד את הקריטריונים כדי להצליח בכוח למלא את הרף של שילוב נשים ביחידות מיוחדות.
גם בסוגיה הזאת עוסק 'פרחים בקנה', ומצביע על המעורבות של ארגוני פמיניזם רדיקלי ובמיוחד ארגון אחד מחיפה, 'אישה לאישה', בתוככי צה"ל. הארגון, כך חושפת דרומי, רואה בכלי שילוב הנשים בצה"ל מדרגה לקראת פירוק צה"ל כארגון מיליטריסטי גברי, ודחיפתו לכיוון של פציפיזם באופן שפוגע בו עצמו באשר הוא צבא. דרומי איננה נגד שילוב נשים בצבא. היא שירתה כמעט ארבע שנים בצה"ל, הייתה קצינה ורואה עצמה כפמיניסטית.
אז מה לדעתך המפתח? אילו תפקידים צריכים להיות פתוחים בפני חיילות ואילו לא?
"כל הנושא של אילו תפקידים לפתוח ואילו לא לפתוח צריך להיות נתון לשיקולו של צה"ל בלי לחצים מבחוץ. באופן תיאורטי אין לי שום בעיה עם נשים בתפקידים קרביים. השאלה היא איפה זה פוגש את המציאות, ואותה זה לא עובר. זה לא רק נבחן ביכולות הפיזיות. נעשו מחקרים על השאלה מה גורם לחייל להסתער על מטרה. זה לא הגנה על המולדת ולא אהבת הארץ ואפילו לא הבתים שרואים מעבר לגבול. בסוף, מה שגורם לאדם להסתער על מטרה זה הצוות שלו. קוראים לזה ערך הלכידות. איפה הערך הזה נרקם? באוהל כשמדברים על השפשפות, במקלחות המשותפות, כשמספרים על החברה ששברה את הלב. צוותים הולכים יחד שנים אחרי השחרור, כי נבנית שם חברות ואינטימיות שלא יכולה להיבנות בשום מקום אחר. אם תשימי אישה בתוך הצוות, זה כבר לא יהיה אותו ערך לכידות. אז תגידי לי אוקיי, יהיה אוהל נשים ואוהל גברים, אבל מה אז? הם יסתערו על המטרה בנפרד? איך זה יעבוד? אי אפשר להנדס מלחמה לפי שאיפות חברתיות".
את בעצם אומרת שערך המלחמה או הניצחון חשוב מערך השוויון?
"כל עוד אנחנו לא דנמרק - כן".
את מוכיחה בספר שמי שדוחף את שילוב הנשים בצה"ל הוא הפמיניזם הקיצוני שבשבילו שוויון לנשים הוא בכלל לא הנושא אלא רק פלטפורמה.
"נכון. יש מקום שאני מביאה בספר את דבריו של קצין יוהל"ן זאב לרר שאומר שחיל נשים דאג רק לזכויות הפרט ולשוויון, אבל זה מה שהפמיניזם רוצה, זכויות פרט ושוויון. אז אם חיל נשים כבר עשה את זה, בשביל מה להקים את היוהל"ן והיוהל"ם? כי שוויון איננו מספיק, זה לא מה שהם רוצים באמת. ופה צריך להגיד שיש גם חוסר מידע לנשים שרוצות לתרום ולהתגייס לקרבי. הן אוהבות את המולדת ואת צה"ל ומשתמשים בהן ככלי משחק".
מה זאת אומרת?
"הטענה שצה"ל הוא גוף גברי וכל עוד הוא קיים יהיה כיבוש מוסווית מתחת לטיעון שצה"ל הוא לא מקום שוויוני. ואז את אומרת 'סליחה, גם אני רוצה להיות לוחמת', אבל לא מספרים לך הכול, לא אומרים לך מה יכול לקרות". דרומי מתכוונת לפציעות פיזיות, פציעות ייחודיות לנשים שבעבר לא הכירו בצה"ל. "אז תגידי לי, זכותן להיפצע. אני מסכימה איתך. אבל שיסבירו להן את ההשלכות. שלא יעטפו את זה בערך של שוויון כאילו הוא מנותק מהמציאות, כי הוא לא".
דרומי מקפידה להפריד בין פמיניזם לפמיניזם רדיקלי. "אני חושבת שזה מעליב לקרוא לפמיניזם הרדיקלי פמיניזם. זה נותן להן שביב של זכות במשהו". מבחינתה, הפמיניזם הרדיקלי הוא לא פחות מאנטי־נשי. "הוא פוגע בנשים. הוא אותו הפמיניזם שלא מקבל לימודים בהפרדה או אירועים בהפרדה. אישה שמדברת על שחרור האישה ועל שוויון מונעת מאישה אחרת צריכה תרבותית של לימודים ואומנות. הרי נשים נלחמו שנים על השכלה, אז את מונעת מהן את זה? בשם מה?"
'פרחים בקנה' מתאר את התהליך שעבר הגוף האחראי על נשים בצה"ל מחיל הנשים ליוהל"ן - יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, ו־15 שנים אחר כך ליוהל"ם: יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר. בעיני דרומי המעבר הזה היה דרמטי להבהיל. "זוהי תפיסת עולם שמבחינתה כולם על רצף של זהויות, אדם יכול לבחור מה שהוא רוצה להיות ודרך זה בוחנים כל דבר. היוהל"ם מבקשת להטמיע חשיבה מגדרית, כלומר שכל דבר שנעשה נבחן דבר ראשון בעיניים מגדריות ולא למשל ביטחוניות או כלכליות".
היא מסבירה את משמעות הדברים: "זה אומר שאת קודם כול צריכה לבדוק האם איזה שהוא מין, במקרה הזה נשים, נפגע מהמדיניות של צה"ל. רק אחרי זה את בודקת את שאר ההיבטים. אני לא מקבלת את זה. אני לא חושבת שצריך לבחון דברים בהיבט המגדרי, בטח לא בצבא ובייחוד בחלק מהתפקידים הקרביים. הבחינה צריכה להיות מקצועית, חיי אדם, דברים כאלה. ברגע שעשינו על זה וי, בואו נבחן אם אפשר לשלב כאן נשים, אם אפשר לפתוח פה פתח. אם אפשר את שניהם ביחד, אין לי בעיה. אבל המבט הזה מצמצם בעיניי אותנו, הנשים".
את מראה בספר איך ארגון אחד לא גדול מחיפה הניע את כל המהפכה הזאת בצה"ל. יש לך הסבר איך זה קרה? איך במשך שנים אף אחד לא עשה גוגל על הארגון הזה והבין במי בעצם מדובר?
"תראי לי היום אדם שיתנגד לשוויון בין נשים לגברים. את לא מתנגדת לזה, וגם אני לא. אז קיבלו את הטיעונים שלהן, למרות שבפועל הן התכוונו לדברים אחרים לגמרי". בספר היא מביאה דו"ח של הארגון שיש בו רצף מדהים של שתי פסקאות: בראשונה כותבת הדו"ח מספרת שהיא שאלה מומחית מאירלנד "איך אפשר לעודד מסה קריטית של נשים במצב שהצבא הוא כובש ואין אנו מזדהות עימו", ומיד אחר כך "הועברה השתלמות ליחידת היוהל"ן בצה"ל". הארגון הזה ואחרים העבירו השתלמויות, הרצאות והכשרות לסגל הצה"לי, למרות שהארגון מתנגד לעצם קיומו של הצבא.
תגידי, יש סיכוי לעצור את הסחף הזה?
"אני חושבת שלא".
זה מבאס.
"לא באתי לעשות שמח", אנחנו צוחקות, "אני חושבת שהרכבת הזאת כבר יצאה מהתחנה. יכול להיות שנגיע לאיזו נקודת קצה שהצבא יראה שדברים לא מסתדרים. למשל העובדה שהרב מדן הציב לתלמידים שלו קו אדום בנוגע לשירות בשריון. התלמידים שלו פשוט לא יכולים לשרת. לצערי לא רואים את זה בצה"ל. אכ"א מקדם את זה בכל הכוח, ודובר צה"ל מדברר את זה בכל הכוח כחלק מהתדמית. אני חושבת שאין שם עם מי לדבר".
"זה לא אינטלקט, זה דפקט"
דרומי עוסקת גם במלת"מ, המכון ללימוד תורת המערכה. זה יכול היה להיות שם מייגע וגורם לפיהוק, אם הוא לא היה אחראי על שינוי תפיסות הקצינים בצה"ל. העומדים בראשו - תא"ל ד"ר שמעון נוה ותא"ל במילואים דב תמרי - חינכו במשך יותר מעשור קציני צה"ל על האג'נדה שישראל לא צריכה להכריע את האויב אלא לייגע אותו. היו למכון הזה כשלים נוספים כמו אי־סדרים כספיים, הרצאות בשפה בלתי מובנת ועוד. אבל הנזקים נעשו והשפיעו גם על מלחמת לבנון השנייה. רבים מהקצינים הבכירים של צה"ל היום עברו במכון הזה, שראשיו תמכו בהסכמים מדיניים וחשבו שצה"ל צריך לשרת את קידום ההסכמים האלה.
"בסוגיה הזאת מדובר בפחות תמימות של הממונים. מה שמפתיע הוא שמי שפרש את חסותו על המהלך היה בוגי יעלון. כשהוא עשה את זה הוא לא חשב במונחים של ימין ושמאל, הוא רצה שהצבא יהיה יותר אינטלקטואלי. עד היום הוא חושב שזה היה מהלך נכון. אני לא חולקת על כך שהצבא צריך להיות אינטלקטואלי, אבל הדרך שהם נקטו בה היתה רחוקה מלהיות אינטלקט, זה היה דפקט". על המלת"מ הועברה ביקורת רבה לא רק בגלל האידאולוגיה שעמדה מאחורי הלימודים במכון אלא גם בגלל טיב הלימודים.
עד שקראתי את הספר חשבתי בתמימותי שאין מה לעשות, שטרור זה טרור ואין פתרון מדיני באופק, אז אנחנו מושכים.
"לפעמים אנשים אומרים לי: הפעם האחרונה שהכרענו את הטרור הייתה בחומת מגן, והנה יש עכשיו טרור שיוצא מהערים הפלשתיניות. ואז אני אומרת שהציפייה שתהיה הכרעה ונהפוך לדנמרק היא טיפה אינפנטילית. אבל עדיין, ההשפעה של ההכרעה בחומת מגן ניכרת גם היום. עובדה שמה שיוצא עכשיו מהערים הפלשתיניות זה לא אוטובוסים מתפוצצים. אנחנו יושבות פה בבית קפה בתל אביב ולא חוששות שייכנס לכאן מחבל עם מעיל. אין כאן מאבטח. אז להגיד שהכרעה איננה הכרעה אם אנחנו לא הופכים לדנמרק זה לא רציני".
דרומי מזכירה שפעם היה על השולחן רק פתרון אחד: שתי מדינות, ובשבילו האזרחים היו צריכים להקריב קורבנות. "היום אין שתי מדינות, אין שלום ויש פחות דם ברחובות. אז המחשבה שאי אפשר להכריע כמו פעם היא מחשבה מיושנת. זה תוצר של שטיפת מוח פוליטית. 'אי אפשר להכריע' זה משפט של אנשים שלא רוצים מלחמות. אבל אין דבר כזה, ברגע שיש לך אויב שרוצה להרוג אותך, מה תעשה?"
הספר עוסק גם בעובדה שצה"ל הפריט את החינוך של חייליו. המון ארגונים חיצוניים מעורבים בהעברת הרצאות, שיעורים וסיורים לחיילים. הדבר מחליש את כוחו של המפקד, אומרת דרומי. לדבריה, ההשפעה של אג'נדות שמאל ניכרת על קציני צה"ל. היא מוציאה את הסלולרי מהכיס ומספרת על הודעה שקיבלה: "הרב סבתו סיפר לנו שהיה בכנס מטכ"ל לכבוד מלחמת יום כיפור. הכנס נפתח בהיסטוריון שהגיע מחיל החינוך ובפורום מטכ"ל הוא כינה את צה"ל צבא שיטור וכיבוש, הרמטכ"ל העיר לו והכול נמשך. אחר כך הוא הודיע שב־73' הפסדנו במלחמה ואנשים ברחו. הרב סבתו היה נסער מאוד. הוא אמר לי שהתעקש להגיב על הדברים. חיל חינוך נמצא היום עמוק בתוך התבוסתנות".
הצד הציוני של יאיר גולן
תא"ל במילואים יאיר גולן נחשב היום סדין אדום בוהק בעיני אנשי ימין, אבל בספר בא לידי ביטוי הצד הציוני והלוחם שלו. גולן משוחח עם נוה על "נוהל שכן". זה קורה בחלק של הספר שעוסק בשילוב שבין האקטיביזם של בג"ץ לאינפלציה בארגוני זכויות אדם. שילוב משתק במיוחד. היא מספרת על נוהל שכן: "הביטול שלו הוא אחת העוולות הגדולות שבג"ץ עשה לחיילי צה"ל ולאזרחי ישראל. מדובר בפרקטיקה פשוטה מאוד שבה לוקחים מקורב למבוקש ונעזרים בו כדי לקרוא למבוקש ולעצור אותו. כמעט לא היו נפגעים בפרקטיקה הזאת למעט פעם אחת. בג"ץ הכניס את עצמו לנעליים של המפקד וקיבל החלטה שהדבר הזה יהיה אסור באופן מוחלט. יאיר גולן השתמש בנוהל הזה גם אחרי שבג"ץ אסר על השימוש בו, והוא קיבל בתמורה עיכוב של שנה בדרגה". הנוהל, מסביר הספר, שומר על חייהם של חיילי צה"ל ואפילו של המבוקשים ובני משפחותיהם.
כרגע בג"ץ לא מאפשר נוהל שכן ולא גירוש מחבלים, וגם עיכב בשעתו את הריסת הבתים שהיו סמוכים לציר כיסופים, מה שעלה בחיי בנות משפחת חטואל. "לצה"ל קשה עד בלתי אפשרי להצליח להילחם".
מה היית רוצה שהספר יעשה?
"הייתי רוצה שהספר ינער את צה"ל וגם את מי שיש לו יד ורגל בצה"ל". היא מתכוונת לא רק לרמטכ"ל הנכנס, הרצי הלוי, ולמטכ"ל שלו, אלא גם לאזרחים מקבלי ההחלטות. היא לא משלה את עצמה ששינויים יתחוללו. אפשר להתחיל במודעות.
הסרטון היה רק התירוץ של שוקן
דרומי, בת 37 ואם לשתיים, גדלה בקריית טבעון, "ברחוב הגפן". ולמה זה חשוב? "קריית טבעון היא מקום אליטיסטי, לבן ושמאלני. ברחוב הגפן זה היה יותר הברזלים, משפחות יותר מזרחיות".
דרומי גדלה בבית ימני "פוליטי מאוד". אמה, שגדלה בצפת, סיפרה שלקחו אותם באוטובוסים להצביע מפא"י עם הפנקס האדום, "אבל ברגע שהיה אפשר בלי - היא הצביעה לימין. אבא שלי עשה את הסוויץ' שלו ממש לימין בעקבות מלחמת יום כיפור". יש לה תואר ראשון בפוליטיקה, ממשל ומזרח תיכון מבן גוריון ותואר שני בלימודי מדינת ישראל ויהדות ארצות הברית מאוניברסיטת חיפה. במקביל היא למדה במכללה למדינאות. "זו הייתה תקופת האקדמיה הכי טובה שהייתה לי", היא אומרת בחום, "שנה של לימודים מאוד משמעותיים. המכללה לוקחת את האינטואיציות שלך ונותנת להן תוקף. את לומדת שיש להן בסיס אינטלקטואלי".
בשאר הזמן באקדמיה היא הרגישה יוצאת דופן. "הרוב היו שם שמאלנים", אבל זה לא החליש אותה. "יש משהו במקומות האלה שדוחף אותי קדימה ונותן לי דרייב". מה עוד נתן לה דרייב? כתיבת מאמרי דעה ימניים בעיתון לאנשים חושבים, 'הארץ'.
פרסום הדעות שלה בעיתון הופסק לפני כמעט שנתיים, באמתלה שהיא שיתפה ציוץ של אדם ששיתף את קמפיין גיוס ההמונים של 'עד כאן', תנועת ימין שחושפת את דרך הפעילות של ארגוני שמאל. זה היה יותר מדי בשביל המו"ל עמוס שוקן. בהמשך התגלה עוד חומר מרשיע: היא צילמה סרטון תמיכה "על הספה, מהבית" למימון ההמונים של 'עד כאן', כמו שעשו רבים וטובים אחרים. זה היה הקש. דרומי מרגישה שהיו להפסקת ההתקשרות איתה סימנים מקדימים, כמו ציוץ שהיא כתבה על הנכבה ועמוס שוקן, המו"ל, רצה שהיא תשנה אותו, "ואז נכנסתי פתאום למין לופ כזה".
אז היה נימוק רשמי, אבל היא חושבת שזה לא הסיפור. "היה שם משהו מולי ברמה האישיותית שלא עבר ל'הארץ' חלק בגרון. אני הצבתי שם ימין אחר, אולי הימין הלא מתנצל. אני לא קונה את סיפור הלייק והסרטון, זה כל כך מופרך מבחינתי, נשמע לי פתטי". ובכל זאת היא מוצאת נקודה חיובית בכל הפרשה: "אני דווקא מעריכה את זה ששוקן אומר את האמת הפשוטה שהוא לא מוכן לקבל את הדעות שלי. זכותו".
את מרגישה שלאנשי ימין חילונים נוח יותר להציג דעות לא מתנצלות מאשר לאנשי ימין דתיים?
"כן, ואני חושבת שזו תופעה שהולכת ומתרחבת בקרב אנשי ימין לא דתיים. המאבק המתמשך בין ימין ושמאל פשוט לא נגמר ויש יותר ויותר אנשים בציבור שמבינים שהגישה המתנחמדת לא עובדת. כי השמאל לא רואה בעיניים כשהוא עולה לשלטון והוא הולך בכל הכוח, וכשהימין עולה הוא מתחיל להסס ומתחיל לחשוב. אני לא אומרת שאין זמנים שמבחינה אסטרטגית צריך להוריד את הראש עד יעבור זעם. בעיניי זה משהו שהימין עושה לפעמים, וזה נכון. אבל יש משהו ברצון להיות נאהב, שבימין הלא דתי פחות קיים, שלא אכפת לך אם יאהבו אותך או לא. אני גם חושבת שאין סיבה לא להיות שקופה או לרכך את הדעות שלי, זה לא נכון ולא משרת דבר".
אבל יש גם תופעה אחרת. כשביקרתי בפורום קפה שפירא בתל אביב פגשתי אנשי ימין חילונים שלא מספרים לשכנים ולחברים על העמדות הפוליטיות שלהם כי הם חוששים.
"ברור. אתמול בא אליי אבא אחד בגן ואמר: לא ידעתי שגם את חושבת כמוני, הייתי בטוח שאני לבד, והוסיף 'יישר כוח'. אני מכירה את זה גם מטבעון, מהאוניברסיטה ומרעננה. כל הבכי, הנהי וההיסטריה של השמאל על חופש הביטוי שייעלם עכשיו הוא מגוחך. יש אנשים שאשכרה גרים בתל אביב וחוששים להגיד שהם ימנים כי יהפכו אותם לפשיסטים ולא מוסריים. אנשים שואלים אותי: איך יצאת כזאת? זו שאלה מתריסה. מה זאת אומרת? זאת האמת, אני אומרת ומתריסה בחזרה".
דרומי עבדה במכון לאסטרטגיה ציונית, והיא מנהלת את פורום המזרח התיכון ישראל שמנסה לקדם רעיונות של הכרעה וניצחון צבאיים בחברה הישראלית. חוץ מזה היא בעלת טור ב'ישראל היום', עורכת ראיונות עם פוליטיקאים באתר מאקו, מגישה תוכנית בערוץ 14 ומופיעה שם ב'פטריוטים'.
בימים אלה דרומי עוסקת בהפצה ובקידום של הספר ומקווה שהוא יעשה את תפקידו בעולם. ומעבר לזה? היא מקווה "להמשיך את מה שאני עושה, רק יותר טוב ויותר רחב".
***