מצפון תיפתח הבשורה

לפני שלוש וחצי שנים פגשתי בבית קפה בצפון זוג צעיר וסטנדרטי מאוד. שפשפתי את העיניים. ככה לא נראה זוג שעבר "את זה". הם היו איש ואישה שהספיקו לאהוב, להתרסק ולהיבנות מחדש לאט לאט, צעד אחר צעד. בריאיון ההוא שמותיהם היו בדויים. נפגעי עזרא שיינברג. כן, קראתם נכון. שניהם מנפגעיו. כי למרות שהוא פגע במשך שנים באישה, אז קראתי לה יפית, ולא בגבר, שקראתי לו יואב, גם יפית וגם יואב מהלכים בעולם עם טראומה גדולה. עם פגיעה שאין ממנה רפואה מוחלטת. הם נושאים איתם משא כבד יום יום, בכל מעגלי החיים.

היו שם מעשים קשים, הייתה מרות וסמכות והייתה הסתרה. היא הושבעה על ידו בשבועת הרש"ש. הובטח לה שאם תעז לספר את מה שמתרחש בחדר היא תמות. והוא הרי מקובל אלוקי. גם אחרי שהפרשה התפוצצה יפית לא העזה לספר ליואב מה באמת קרה שם. וכשהיא אזרה אומץ זה לא היה קל. הוא היה צריך לתמוך בה, אבל גם לאסוף את השברים שלו עצמו - גבר שמתחת לאפו, בביתו, אשתו הותקפה. הם היו זקוקים לשיקום. משפחה שלמה התפוררה. הפוגע היה רב הקהילה, המנהיג הבלתי מעורער שעל פיו יישק דבר.

בריאיון ההוא יפית ויואב הוזכרו בשמות בדויים כי הם לא העזו לספר אפילו לבני המשפחה ולא לחברים הכי טובים. הם פחדו משיפוטיות. חששו שלא יבינו איך הם נפלו בפח הזה. קורי ציד שנטוו בהתמדה, בתחכום ולאורך זמן בידי אדם שרבנים וחברי כנסת שיחרו לפתחו. האמת היא שגם הם התקשו להאמין, גם הם שפטו את עצמם בחומרה. אני מקווה שמאז הם סלחו לעצמם. "לי זה לא יקרה" הוא משפט שהיינו רוצים מאוד להאמין בו. אבל זה קורה שוב ושוב, בלי הבדלי אינטליגנציה, השכלה או רגישות.

באותם ימים הנפגעות פתחו בגיוס המונים כדי לממן את התביעה האזרחית שלהן נגד שיינברג. אחרי טיפולים פסיכולוגיים ובלי יכולת לעבוד הן לא יכלו לממן גם הליך משפטי. אבל זה לא היה רק הכסף. "כל שקל שנכנס אומר לי: הנה, אני איתך, אני מבין אותך או יודע שאת צודקת. מי שתורם הוא הכי מכוחותינו, מהמקום של קומי אורי, הנה עוטפים אותך, אנשים איתך", כך אמרה אז יפית.

מיכל הכהן־דנינו הייתה זאת שיזמה את ההד־סטארט. אז גם היא השתמשה בשם בדוי משום שהתביישה. היום היא כבר מדברת בשמה המלא ובפנים גלויות. היא לא התוקף, היא לא זו שצריכה להסתיר את עצמה. היא הקורבן. אחת מהרבה מאוד נשים שנפגעו. לא כולן התלוננו במשטרה, ומתוך אלה שהתלוננו - לא כל המקרים נכנסו לכתב האישום. שיינברג סיים לרצות את עונשו בתחילת השבוע אחרי שבע וחצי שנים שניתנו לו בעסקת טיעון. במוצאי שבת קראה הכהן־דנינו לציבור לעמוד יחד איתה ולהפגין מחוץ לשערי הכלא.

יצאתי להפגנה. זו לא חוכמה, כלא מעשיהו שוכן במרחק חמש דקות הליכה מהבית שלי. אבל לא רק נשים מלוד הגיעו. באו גם אנשים ונשים שנכנסו לרכב ונסעו שעה ארוכה, כי יש כאן אמירה ציבורית. "פעם הייתי עומדת, מסתתרת מאחורי שלט", אמרה הכהן־דנינו, "פעם חששתי שיזהו את הנעליים שלי מתמונה כזו או אחרת בעיתון. לא עוד, וזה בזכות התמיכה של אנשים ונשים רבים לאורך כל השנים, לאורך כל הדרך". האמירה הייתה ששיינברג אומנם משתחרר, אך הוא לא רצוי באף מקום בארץ. למחרת התקיימה הפגנה בקצרין, שם קבע שיינברג את ביתו החדש. הקהילה בקצרין מתעקשת שהוא לא יצורף למניין ולא יהיה חבר נורמטיבי בה. החשש הוא מצבירת כוח מחודשת, מחבורה שתתאגד סביבו ומפגיעה חוזרת.

"הוא קיבל את העונש שלו, מה הוא אמור לעשות עכשיו?" שאל אותי מישהו מהשכונה. האמת היא שזו שאלה טובה. למה לרדוף אדם שכבר נפסק לו עונש והוא ריצה אותו עד תומו? זה גם הטיעון של שיינברג. ביום ראשון, בצאתו מהכלא, הוא אמר "שילמתי את חובי". אז מה קרה עם הערך של חזרה בתשובה? שכחנו אותו?

בלי חרטות

ראשית, עבריין מין אינו גנב. הפגיעה שלו אינה דומה ללקיחת מחשבים, מזומנים רבים, אפילו לא תכשיטי יהלומים בעלי ערך רגשי מהבית. זוהי עבריינות שהורסת חיים. עבריינות מין היא גם חזרתית. מכל סוגי העבירות, מי שעבר עבירת מין פעם אחת, הסיכוי שלו לחזור לעבירה מן הסוג הזה שוב, אחרי שריצה את עונשו, הוא הגבוה ביותר. בוודאי אם מדובר באדם שפגע לא פעם אחת אלא באופן שיטתי בקבוצה גדולה של נשים ולאורך שנים. חלק מהאסירים עוברים תהליך שיקום בכלא, חלק לא. המדינה לא יכולה להכריח אותם. איננו יודעים לאיזה חלק שיינברג שייך, זהו נתון חסוי.

יש סימנים שיכולים להעיד שהאסיר לשעבר מתנער ממעשיו הרעים ובחר בדרך אחרת. למשל חרטה כנה. כאן, מספרות הנפגעות, לא הייתה חרטה. לפני יום כיפור שלח שיינברג לתלמידיו הודעות ובהן התנצל "אם מישהו נפגע" ממנו. זה רק כאב יותר. הנפגעות עצמן לא שמעו התנצלות ולא קיבלו מכתבי חרטה. זה תמרור האזהרה הראשון.

תמרור האזהרה השני הוא התשלום לנפגעות. או מדויק יותר: אי־התשלום. חמישה הליכים אזרחיים התנהלו מול שיינברג. פסק הדין האחרון התקבל לפני שנה. בית המשפט הטיל עליו לשלם סכום מצטבר של שניים וחצי מיליון שקלים, שאותם הוא לא שילם לאף אחת. עורך הדין של הנפגעות, אוריאל זעירא, סיפר על ניסיונות של שיינברג להעלים נכסים במגוון דרכים כדי להכריז שאינו יכול לשלם. אז כן, החלק של המאסר הושלם. אבל חברה רוצה לדעת שהאדם שחי בקרבה בחר בכנות בדרך אחרת ושהוא לא ישוב לפגוע. כרגע אין סימנים שמעידים על כך.

הציבור הדתי מאורגן בקהילות, ולקהילה יש כוח. היא יכולה להיות מלאת חסד ועזרה הדדית ומשענת אמיתית לחלשים. היא יכולה להיות מקום של תורה, של העמקה ושל יראת שמיים. היא יכולה גם לקבוע סטנדרט חברתי חדש, נורמה שתאמר לפוגעים: כלא אינו מספיק. לא בעבריינות מין. לא תוכלו למצוא מנוח לכף רגלכם עד שתעברו שיקום, תתנצלו, תפצו את הנפגעים ותתנהלו בהתאם להגבלות שהטילו עליכם. זו הדרך שבה החברה תצליח גם להגן על עצמה מפני הפוגעים הבאים, גם לאותת למי שעוברת בראשו מחשבה לפגוע שלא כל כך קל להניח את זה מאחור, וגם לסייע לפוגעים לחזור למעגל הנורמטיבי, עם סיכוי טוב יותר לחיות חיים יצרניים. יש לקוות שקהילת קצרין היא סנונית שמביאה בכנפיה רוח נקייה וטהורה יותר לכולנו, שמצפון תיפתח הבשורה.

ממשפחת שיינברג נמסר בתגובה: "משבחרנו להתגורר בקצרין החלו כמה מתושבי העיר לנסות ולהפר את שלוות חיינו ולפגוע בהליך השיקום שלנו. מתקיימות הפגנות על בסיס שבועי מחוץ לביתנו (גם בזמנים בהם אבא לא נכח בבית). ההפגנות כוללות כניסה למרחבנו הפרטי, כינויי גנאי שמופנים כלפינו ואיומים שמטרתם לגרום לנו לעזוב את העיר. מפגינים יקרים, אתם מממשים את זכותכם להפגין, אבל שכחתם משהו. אתם מפגינים מול בית שבו נמצאים ילדים, אישה ומשפחה שחרב עליהם עולמם ונפגעו מהפרשה באופן כל כך משמעותי וכואב. נגדנו אתם מפגינים?! גם ההפגנה מול אדם ששילם את חובו לחברה, קיבל טיפול ורוצה לחזור לשגרת חיים פרטית אינה עולה בקנה אחד עם ערכי המוסר וההלכה. מהתייעצות עם רבנים, אנשי מוסר והלכה בנושא המחאות וההפגנות עולה כי התנהלות זו 'לא מתאימה כלל לפי המוסר היהודי' (מתוך מכתב שכתב לבני המשפחה אחד מבכירי רבני הציונות הדתית)".

מורן סעדון, עורכת דינו של עזרא שיינברג, מסרה בתגובה: "הרב עזרא שיינברג שילם את חובו לחברה, עבר הליך שיקומי יוצא דופן בין כותלי בית הסוהר והוא חוזר לחברה, ככל אדם. תמוהה בעיניי העובדה כי קיים ספק כלשהו בהליכים הטיפוליים אותם עבר, כאשר אלו נתנו אותותיהם ורמת מסוכנותו המינית הופחתה לרמה 'נמוכה'. הליכים אלו גם שובחו על ידי הערכאות השיפוטיות. תשלום הפיצוי שנפסק בהליך הפלילי שולם במלואו והליכי התביעות האזרחיות שננקטו כלפיו על ידי המתלוננות עודם מצויים בין כותלי בית המשפט. צר לי כי אותם אנשים מנסים להמשיך ולפגוע בו ובמשפחתו, ונוקטים אף באלימות מילולית ופיזית. אמשיך ללוות את הרב שיינברג גם בשילובו בקהילה".

לתגובות: ofralax@gmail.com

***