אני מבין שבשביל רוב הקוראים חג החנוכה הוא כבר זיכרון רחוק, אבל בשבילי, להיות שלושה שבועות מחוץ לבית היה אירוע שההתאוששות ממנו הייתה מאתגרת במיוחד.
הכול התחיל אחרי ההופעה האחרונה בבאר שבע. חגגנו את סיום הסבב במסעדה מפנקת ויצאנו אל הרכבים כדי לנסוע הביתה. אלא שמחוץ לרכב שלי חיכה לי איש מבוגר ומרשים, לבוש במדי הצבא האמריקני.
"אתה יאיר יעקבי?"
"בהחלט".
"נעים מאוד", הוא לחץ את ידי בעוצמה לא צפויה, "אני קולונל באז אולדרין, טייס קרב בחיל האוויר האמריקני".
"חורף בריא, אני יאיר יעקבי, רב טוראי בחיל החינוך הישראלי", הצדעתי במהירות, "איך אני יכול לעזור?"
"אם תוכל להתלוות אליי, נסביר לך הכול בדרך", הוא החווה לכיוון משאית לבנה מעוטרת בסמל סוכנות החלל האמריקנית.
"אני פה עם היונדאי..." עניתי, "מה הקשר שלך לנאס"א?"
"אני אסטרונאוט בעברי", הוא הסביר בגאווה, "באז אולדרין..." הוא חיכה כמה שניות כנראה בהנחה שזה יעשה עליי רושם.
"אני מכיר רק ניל ארמסטרונג", אמרתי וזה רק עצבן אותו יותר.
"גם אני מפורסם!" הוא התרגז, "אני האדם השני שדרך על הירח!"
"הו, אז אתה *יכול* לנגוע בה!" עניתי ברפלקס יהודי בריא.
"כן כן, בדיחה מצוינת מר יעקבי", הוא גלגל עיניים, "בוא נתקדם, יש לנו הרבה עבודה".
מאוחר יותר, במשאית של נאס"א, הסביר לי אולדרין את העניין.
"תראה מר יעקבי, אתה מסיים עכשיו סבב חנוכה שבו נעדרת לחלוטין מהבית ושהית במחיצת אותם גברים פרקי זמן ארוכים. חזרה לא מבוקרת אל שגרת חייך עלולה לגרום לקריסת מערכות רגשית ופיזיולוגית. בדומה לחזרה משהות בחלל".
"ואת כל זה אי אפשר היה להסביר ביונדאי?"
"תתמקד, יעקבי!" הוא התעצבן, "כשאנחנו חזרנו מהחלל השרירים שלנו היו חצי מנוונים, העיניים שלנו לא הצליחו להתרגל לאור ואיבדנו מסת עצם".
"אתה לא צריך לדאוג לשרירים שלי, אני רקדתי כל חנוכה", אמרתי בגאווה.
"ראיתי את הריקודים שלך יעקבי, וזה רק מדאיג אותי יותר", הוא ענה מהר מדי, "בכל אופן, המימד הפיזיולוגי פחות מלחיץ אותנו. אנחנו רוצים לוודא שהחזרה שלך לחיי המשפחה היא הדרגתית כדי שלא תחווה קריסת מערכות".
"תודה רבה, אבל זה כולה לפגוש את אשתי ושלושת הילדים", הרגעתי אותו.
"יש לך ארבעה".
"אוקיי, אולי טוב שאתה פה".
אחרי כמה דקות אולדרין הניח שק גדול וחום על הראש שלי, כנראה כדי שלא אזהה את מיקום היעד שאליו נוסעים. להפתעתי, אחרי שחנינו ואולדרין הסיר את שקי מעליי גיליתי שאני בבית.
"אז בשביל מה השק?" שאלתי.
"הפרצוף שלך לא בא לי בטוב", הוא ענה ונכנסנו הביתה.
בפנים חיכו שני ברנשים לבושים בחליפות מעבדה ואוחזים בקלסרים. אחרי שהתיישבתי בסלון אשתי נכנסה והתיישבה על הספה שמולי.
"יאיר זו אשתך, אריאלה. מחשמונאים במקור. אתה זוכר אותה?" שאל אותי אולדרין.
"כן בטח", עניתי, "היא צלמת".
"קלינאית תקשורת", תיקנה אשתי, "הצלמת זו אשתו של נדב".
הברנשים לבושי החליפות הנהנו ורשמו דברים בקלסרים שלהם.
אולדרין לחש משהו לאשתי, היא הנהנה ופנתה אליי.
"יאיר, תשטוף כלים בבקשה".
"שעוזר הבמאי יעשה כלים, למה מה קרה?!" יריתי, "מי ישמע מה יש לו לעשות בין הצגות".
הברנשים המשיכו לכתוב.
אולדרין לקח אותי בעדינות לכיור וביקש ממני בכל זאת לנסות לשטוף כמה כלים.
אחרי שתי צלחות הידיים שלי נשמטו מאליהן.
"זה ייקח קצת זמן, השרירים שלו כבר לא רגילים לפעולה הזאת", הוא אמר לאשתי בדאגה.
"האמת שבזה ספציפית גם לפני חנוכה הוא לא בדיוק נתן בראש", היא הודתה וחזרנו לשבת.
בשלב הזה אולדרין התלחשש עם אחד הברנשים ואז הוציא אלינו לסלון את אחד הילדים. זה עם המשקפיים. הילד הסתכל סביבו וניכר היה שהוא לא זוכר איך אבא שלו נראה. אני מצידי ידעתי שלטעות בשם של הילד זו נורה אדומה, אז עשיתי כמיטב יכולתי לשלוף את השם הנכון.
"מה שלומך, באז אולדרין!" חיבקתי את הילד.
"אני לא יודעת מי זה באז אולדרין, אבל זה לא השם של הבן שלי", בכתה אשתי.
"אני באז אולדרין!" התעצבן אולדרין.
"הוא *יכול* לנגוע בה", קרצתי לאשתי.
"במי?" היא שאלה בדאגה.
"בירח!" ענה אולדרין.
"כמו ניל ארמסטרונג המפורסם!" התלהב הילד הממושקף.
זה כבר היה טו מאץ' לאולדרין המסכן. הוא חבט בשולחן הקפה בעצבים וצרח: "גם אני מפורסם למען השם, ועוד מילה אחת אני מאבד את זה!". פרץ הקריזה הזה התיר את הספקות של הילד המבולבל, והוא ניגש מיד לחבק את אולדרין וקרא: "אבא חזר הביתה, אבא חזר הביתה!"
ברגע הזה בדיוק החליטה אשתי שלרענן את זיכרונו של בעלה בגרסתו הקודמת זה לאו דווקא הרעיון הכי מוצלח בעולם, ושאולי איפוס והתחלה מחדש הם משהו ששווה לנסות.
ליווינו את אולדרין ושתי החליפות מחוץ לבית ונפרדנו מהם לשלום.
נכנסנו הביתה והתחלנו את שגרת חיינו מחדש.
"תגידי", שאלתי את אשתי מאוחר יותר באותו ערב, "יש מצב שניסע לשבת להורים שלי? גם אותם אני כבר בקושי זוכר".
"ברור", היא ענתה באדיבות.
"רק תזכירי לי איפה הם גרים?"
"איזה מצחיקול אתה", היא חייכה חיוך רחב רחב, "הם גרים בחשמונאים".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***