יומולדת שלש. הילד יושב על הכסא המקושט, זר על ראשו. האחות הגדולה מביאה בלון עם פרצוף. פתאום הקטנצ'יק בוכה, הוא פוחד מהפרצוף.
מנסים להרגיע, לתת לו להחזיק את החוט, משחקים עם הבלון, והבכי מתגבר. רק כשמוציאים לבלון את האויר והוא הופך למין גומי חסר צורה – הילד נרגע.
מאז הבחירות משוגרים בידי הצד המפסיד בלוני הפחדה רבים. יש מי שנתפסים לתבהלה, בכל אחד מצדי המגרש הפוליטי. אלה שחוששים שאכן יש כאן מפלצות שימררו את חייהם, ואלה שמגיבים לחששות הללו כאילו הם נכונים ובכך מתחזקים את הבלונים, מוסיפים להם עוד דימוי של הפחדה מוגברת. לפרצוף המפחיד שמישהו צייר על הבלון – יש עכשיו גם רטיה על העין וחרב של פירט.
לא אוכל לטפל בכולם, כי רבים הם. בשורות הבאות אוציא לכמה בלונים מרכזיים את האויר, והקורא האינטליגנטי ימשיך ויטפל גם בשאר הבלונים, עד לשחרור ממסע ההפחדה השקרי.
בלון הדרת נשים במרחב הציבורי
עשרות שנים היה ברור לכל שהמעוניין בהפרדה – זכאי לקבל את מבוקשו, לפי אמונתו ודרך חייו. כך נערכו אירועי תרבות, קל-וחומר תפילות, בכיכר העיר, עם מחיצה בין גברים לנשים. עד שהחלה מתקפת "הדרת-הנשים" המגובה בידי משפטנים בעלי אג'נדה. כך קבלנו שנים של כפיה חילונית מתמשכת שלא מאפשרת אירועים בהפרדה במרחב הציבורי, מה שגלש לאולמות שהעיריות קשורות אליהן. בסך הכל, רוצים לחזור למצב הפשוט כל כך לתת לציבור שמעוניין לערוך אירועים לפי אמונתו. לא מדירים נשים, אדרבא מאפשרים להן לחגוג לפי הערכים שלהן.
כך גם לגבי חופים נפרדים, שעות נפרדות באתרי רחצה ועוד. מי שירצה יבוא בשעות המתאימות לו או למקום המתאים לו.
בלון השנאה
כאן מגיעה הצביעות לשיא חדש. מי שדאג במשך עשרות שנים לטפח שנאה לימין, לדתיים, למתנחלים, מי שממש כעת מפיץ "מידע" על חלקם הנמוך של החרדים בתשלום מס הכנסה – טופל אשמת שנאה על מי שלא אמר מילה רעה אלא בא להגן על ערכיו ואמונתו. יש גם חובשי כיפה שדגים במים עכורים ומתהדרים בכך שלא שונאים איש.
אלא שהכל יודעים שאין דבר כזה. מי שלא יודע לשנוא גם לא יודע לאהוב. הלב שלו עשוי מקרח. כל אדם בוחר את מי לשנוא ואת מי לאהוב. יש אוכל שהוא שונא ואוכל שהוא אוהב, מוזיקה שהוא אוהב ומוזיקה שהוא לא סובל, וגם אנשים שהוא אוהב וכאלה שהוא שונא.
הציטוטים הסלקטיביים אינם אלא זריית חול בעיניים. באותו תנ"ך שבו כתובה מצות "ואהבת לרעך כמוך", כתוב גם "משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי". הקב"ה בעצמו אומר "ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי". מישהו מנסה להיות מושלם יותר מהבורא עצמו?
בלון הכפיה
"איראן זה כאן", זועקות הכותרות כשמנסים להעביר את משחקי הכדורגל לימי חול, לבקשת שחקנים רבים ואוהדים רבים. והכפיה שכופים על שחקנים לחלל שבת? על אוהדים שמבקשים לשמור שבת ובגלל אהדת הקבצוה מחללים אותה בלב כבד (שלא בצדק)? הכשרונות הצעירים בכדורגל שמוותרים על קריירה בגלל שמירת שבת? מדובר על נושא ציבורי ולא על כפית הפרט כשלעצמו כיצד ינהג בשבת. עובדה היא, כי משחקי הכדורסל נערכים כמעט תמיד בימי-חול ולאיש אין הדבר מפריע.
ב"ה שעות הפנאי רבות מאוד ועובדים רק חמישה ימים בשבוע וגם בהם רק תשע שעות. גם שמירת הפרהסיא של השבת בהשבתת חיי-המסחר והתחבורה הציבורית היתה קיימת שנים רבות. פרנסי הציבור החילוניים – בן גוריון ברל כצנלסון ועוד, ועימם אנשי הרוח חיים נחמן ביאליק, יוסף קלויזנר, דוד שמעונוביץ ועוד – תמכו בה, מתוך תפיסה פשוטה כי במדינת היהודים צריכה השבת להיראות בפרהסיא.
בשנים האחרונות נושא זה נפרץ באופן מסיבי, והסטטוס קוו זז הרבה מאוד. יש להשיב אותו למקומו, וכפי שעד לפני עשור או שנים לא היתה כאן איראן – גם כעת לא תהיה זו איראן. לא למותר להזכיר כאן את מאבקו הבלתי מתפשר של אוהב ישראל הגדול שבדורות האחרונים – הראי"ה קוק – נגד משחקי כדורגל בשבת, ונגד חילול שבת בפרהסיא באופן כללי. גם הוא נחשב ל"איראני"?
בלון מלחמת הדת
בלי להכנס לסוגיה ההלכתית של עליה להר הבית. העליה של יהודים רבים, בייחוד אישי ציבור מאיימת כביכול לחולל מלחמת דת "שאין קשה ממנה", כדברי גורמים שונים. צריך להיות בור גמור בהיסטוריה או שקרן מועד כדי לומר זאת. המלחמות הגדולות ביותר בראשית המאה העשרים בהן נהרגו במצורף קרוב למאה מיליון איש, בתוכם ששת המיליונים של העם היהודי, ובנוסף אינספור פצועים – לא היו קשורות בשום צורה לדת כלשהי.
מלחמות הדת של הצלבנים והמוסלמים היו ככל המלחמות אי פעם ולא קשות מהן. באותה תקופה ערך ג'ינגס חאן המונגולי את מסע המלחמה האכזרי שלו - בלי כל קשר לדת - כשהוא שוטף את אירופה ומגיע גם לארץ ישראל. הוא הרג כארבעים מיליון איש והחריב אינספור ערים. הרבה יותר בלי כל פרופורציה למה שעשו לוחמי הדת המוסלמים והנוצרים.
צריך גם לאטום היטב את האזניים כדי לא לשמוע כי אויבינו מכריזים כל העת על מלחמתם בנו כג'יהאד, כלומר, מלחמת דת. כך שזו כבר כאן, ומה צריך עוד לקרות?
לרובו הגדול של הציבור הלאומי והמאמין אין חלק בהפרחת הבלונים. אבל יש לחלקו תפקיד בתחזוקה שלהם, ובתגבור ההפחדה, כשהוא מתנצל, מגמגם, מתרץ, וסבור כי עליו להוכיח שאין לו סכין בתיק הטלית, או רימון בתוך הקוגל של שבת. כשנפסיק להתנצל, כשנפסיק לצרוך את העיתונות השלילית והשקרית, נראה איך הבלונים מאבדים עם הזמן את האויר, ושבים להיות חתיכת גומי חסר צורה. עם הזמן, יחזור השיח ההוגן והמציאותי למחוזותינו, וכך גם קשרי האחווה שבינינו לבין אחינו החולקים עלינו.