מדינת הלכה
בחוץ מלחמת הפחדות: שלטון האייתולות, אומרים, תורת הגזע, וכל ההפחדות מתנקזות לצמד מילים: מדינת הלכה. אז הנה משהו שכדאי לחשוב עליו עוד לפני הבידוד הבא – מה זה בעצם מדינת הלכה, הדבר הזה שמהלך אימים על רבים ומאיים במידה לא מבוטלת גם על המון אנשים שמגדירים עצמם דתיים. מדינת הלכה - אנחנו באמת מעוניינים בזה? מיד עולה דמיון מזעזע על מלקות לעוברי לא־תעשה וארבע מיתות בית דין בכיכר העיר. השם ישמור. עם כל האי־כבוד שרוחשים רבים לבג"ץ, ועם כל הביקורת על תחלואי הדמוקרטיה, עם יד על הלב - אנחנו קונים מדינת הלכה עכשיו?
ואם כבר שמנו יד על הלב, אולי כדאי לנצל את הרגע ולומר בכנות את הדבר הכי פשוט: הדיון הזה כרגע תאורטי לחלוטין. אנחנו לא יכולים להיות בעד מדינת הלכה וגם לא נגדה, מפני שלמען האמת אין לאיש מאיתנו מושג מה זה אומר בכלל. צמד המילים הזה עקר מתוכן. ולתוך החלל החסר נכנסים פחדים משלטון נוסח משמרות המהפכה באיראן.
במשך אלפיים שנות גלות בנינו שולחן ערוך לתפארת לכל יהודי בדל"ת אמותיו. בעזרת ספרות השו"ת הענפה אפילו השכלנו לבנות הדרכה יהודית לחיי קהילה. מאז שהתחילה תנועת התחייה התבשמנו גם מאמונה, חסידות ופנימיות התורה. אבל מדינה? על זה לא לומדים באף ישיבה. הרב וולדנברג, בעל ה'ציץ אליעזר', אומנם חיבר חיבור שכזה לפני כשבעים שנה, אך העיסוק בספר הזה שולי עד לא קיים כמעט. בשנים האחרונות כתב ידידי הרב עידו רכניץ ממכון 'משפטי ארץ' את הספר 'מדינה כהלכה - התמודדות יהודית עם אתגר העצמאות'. זו בעיניי הבשורה החשובה, הדבר הבא. אבל בינתיים בית המדרש כמנהגו נוהג, וולוז'ין וירושלים – כמעט לא תמצא את ההבדלים.
נדמה לי שכל עוד ימשיכו בישיבות לעסוק שלושה סדרים רק באותן מסכתות והלכות שעסקו בהן אלפיים שנות גלות, בלי לתת את הדעת על השינוי הדרמטי שמתחולל לנגד עינינו - יש מדינה לעם היהודי, והיא מחפשת לה דרך - התורה תמשיך להיות תורת גלות ובטח לא תורת חיים של עם.
בממשלה החדשה ובכנסת יש הרבה אנשים שמחויבים לתורה, אך האם יש להם מושג מה יש לתורה לומר להם על הנהגת מדינה? ספק גדול. שלא באשמתם, החיבור אל התורה ייגע בשאלת תקציבים ללימוד תורה, מניעת חילולי שבת המוניים, שאלת הגיור ושאלת הכשרות, אך מהי הבשורה של המדינה היהודית בכל היקפה? זו שאלה שתלויה בהבנה שאנחנו כבר בשלב חדש וצריך ללמוד אותו ברצינות. הפעמיים הקודמות נכשלו, המדינות ההן קרסו. את המדינה הזאת צריך לטפח בזהירות. צריך להסביר לעצמנו מה אנחנו מצפים ממנה, ולא, זה לא יסתכם בכפיית חוקי דת חלילה - המדינה הזאת צריכה להיות סיפור הרבה יותר יפה ומשמעותי מזה, וכגודל האתגר כן גודל הלימוד המתבקש.
חוק בידוד חובה
באיחור תמוה נדבקתי בשבוע שעבר לראשונה בקורונה. רק לפני שנתיים נהגנו יראת כבוד, שלא לומר חרדת אלוקים במחלה הזאת, חרדה שהיה בה מיראת העונש ומיראת הרוממות גם יחד, ועכשיו לא נשאר ממנה דבר. סתם אחות אפורה לשפעת הנצחית. נעלמו תורי הבדיקה האיטיים שכילינו בהם שעות וימי עבודה, תם לו הבידוד המוקפד ותשומת הלב החברתית. אפילו בשולי החדשות היא כבר איננה מוזכרת, תם הטקס. נשף המסכות נגמר.
אלמלא חששתי להדביק אדם מבוגר במשפחתנו שחולה עכשיו, מן הסתם לא הייתי נבדק, אבל נאלצתי להיבדק ותוצאת הבדיקה הייתה חד משמעית: חיובי. שני פסי המאומת קראו לי בארשת חשיבות מתוך ערכת הבדיקה: "אל תראה אותנו ככה. פעם היינו הבריונים של השכונה". חייכתי אליהם כמו אל מתאבק זקן שפעם הטיל כל יריב אל הקרשים, ועכשיו זקוק בעצמו לכיסא גלגלים: כן, אני זוכר, שמעתי עליכם הרבה, חתיכת מורשת השארתם כאן. ובליבי חשבתי: מורשת על פרופורציה ובהלה, מורשת על שבריריות הקיום, והכי חשוב בעיניי - מורשת על קדושת הבידוד. ואת זו האחרונה, אילו הייתי שר בממשלה, הייתי קובע בחוק.
זה לשון החוק שהייתי מציע: כל אדם, מבן שמונה עשרה שנה ומעלה, זכאי להיכנס לבידוד מלא של שבוע, אחת לשנה. הבידוד אינו תלוי במחלה זו או אחרת ואין צורך להציג אישורי מחלה. ימי הבידוד לא ינוכו מימי המחלה או החופשה שהעובד זכאי להם. לא יתאפשר לצבור בידוד משנה לשנה. לא יתאפשר לבצע את הבידוד בבתי מלון ובצימרים. על המתבודד לשהות בביתו, לבד עם עצמו. העובד לא ייפגע ואף יתוגמל לאחר שישתמש בזכות הבידוד.
שנתיים וחצי חיכיתי לבידוד הזה, ועד שסוף סוף הואיל לבוא, לא הרגשתי טוב ולא ניצלתי אותו כראוי. אילו הייתי מרגיש אחרת – איזה אוצר הייתי מפיק משבוע שאין לצאת בו מן הבית.
זה בעצם הסוד של השבת והעצרת. לא הולכים לעבודה, לא יוצאים מתחום שבת, לא עושים מלאכה. ועדיין אין זה הבידוד השלם. זה אולי גם הרעיון של החורף, עונה כזאת שמבקשת להשאיר אותך בבית, להתבודד קצת. בחוץ גשם, בפנים מחשבות. ולא לחינם כל מחלות החורף מאוהבות בחורף, זה חלק מהתוכנית האלוקית להכריח אותנו לעצור מדי פעם, להיפגש קצת עם עצמנו ועם מה שמעלינו. חריפות פירושה חוכמה. חורף – עונת החוכמה. ומי שרוצה להחכים חייב להתבודד ולחשוב לפעמים. אלא מה? יותר קל לחשוב כשבריאים.
רעבה
אני כותב את המילים הבאות ביום שלישי, עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי, ונזכר ביום השואה האחרון. בערב יום השואה הגעתי בנסיבות מסוימות לדיור מוגן באזור השרון. לאחר שסיימתי את הדבר שלשמו באתי, התיישבתי לצד שולחן פנוי בחצר הפנימית של הדיור המוגן, פתחתי את המחשב הנייד ותכננתי להמשיך לכתוב רומן שאני עובד עליו בשנים האחרונות. בחלוף חמש דקות התיישב לידי זוג מדיירי המקום, "יפריע לאדוני הצעיר שנארח לו לחברה?" שאלה האישה. "חלילה", אמרתי, ומיד הבנתי שבחרתי נכון - אני צעיר כאן. אחרי שתי דקות של כתיבה אמר לי הגבר: "יום השואה הערב. אילו היית יודע מה עבר עלינו באותם ימים".
סגרתי את המחשב ובשעתיים שלאחר מכן, בלי תכנון מוקדם, שמעתי מה עבר עליהם באותם ימים. אחר כך למדתי שהאיש הזה, שעבר את נוראות השואה, הפך לימים לאחד האנשים הבולטים במערכת הביטחון של המדינה הצעירה. למדתי גם שהזמן נתן את אותותיו ביכולת הזיכרון שלו, כלומר הוא זכר את הימים ההם וסיפר לפרטי פרטים, אבל מדי כמה דקות שכח מה סיפר ומה לא, וליתר ביטחון חזר שוב ושוב, ובאותה תנופה, כאילו סיפר לראשונה. אשתו חייכה אליי ואמרה: "סיפור כזה שווה לשמוע כמה פעמים", ואחר כך סיפרה גם את שלה. הערב ירד על הרחבה החיצונית של הדיור המוגן, והאישה הציעה: "עכשיו, אחרי שהקשבת לנו יפה כל כך והפכנו כבר לידידים, תרשה לנו להזמין אותך לארוחת ערב בבית קפה".
"תודה", אמרתי, "אבל יש בעיה - בתי הקפה סגורים הערב".
"מדוע סגורים?" שאל האיש.
"בגלל יום השואה", הסברתי.
"מה אתה אומר?" אמר האיש, "יום השואה הערב. אילו היית יודע מה עבר עלינו באותם ימים".
חייכתי אליו. אבל את אשתו הטריד משהו אחר לגמרי: "תראה מה זה", היא פנתה לבעלה, "כדי שיזכרו היום כמה הייתי רעבה באותם ימים, הם סוגרים את בתי הקפה - ושוב עליי להיות רעבה. אני צריכה להיות רעבה כדי שיזכרו כמה הייתי רעבה. אתה מבין?"
לתגובות:liorangelman@gmail.com
***