אין זה סוד שאחד האתגרים הגדולים ביותר בחינוך בנות במגזר הדתי ובפרט בעולם האולפנות הוא הלבוש שלהן. נכון, השתמשתי בכוונה במילה לבוש ולא במילה צניעות בשל השימוש המוטעה השכיח בה, כפי שיבואר להלן.
באופן מפתיע, חינוך לצניעות במשמעות המדויקת של המילה אינו שונה במאומה מחינוך לתפילה, ללימוד תורה ולשאר ערכים שאנו אמונים עליהם. כמותם, גם החינוך לצניעות דורש נשימה עמוקה וראייה ארוכת טווח שאינה נכנעת לבקשת התוצאות המיידית אלא מבינה שכדי לבנות לדורות צריך לדעת להתנהל נכון עם מציאות הווית.
מי שמבקש תהליכים מהירים ותוצאות מיידיות ימצא אותם ככל הנראה בעולם ההייטק ובאקזיט כזה או אחר שיזכה לעשות (אם הוא אכן הייטקיסט מוצלח). מי שמבקש לטעת לדורות, לגעת בנשמות, ולהצליח כפשוטו לבנות עולמות, ויש לו אורך רוח ונשימה ארוכה - מוזמן למקצוע שאני נוטה לומר (אף שאני לגמרי נוגעת בדבר) שהוא מהמאתגרים ביותר שקיימים היום.
הבעיה מתחילה בשאלה כיצד נמדד חינוך בעיני המתבונן. היכן מצופה מהמחנך להשקיע את עיקר המאמץ, בפרט בשאלת היחס בין בקשת התוצאות המיידית לבין תהליכים ארוכי טווח? הדרך להשגת תוצאות מיידיות – קלה יחסית. כללים וגבולות קשוחים שמגובים בתגובות מיידיות שכאשר מפירים אותם הטיפול הוא בכל החומרה. ואם נחזור לנושא שבו התחלנו, הנערה הגיעה עם חצאית שאינה עומדת בקריטריונים של האולפנה – היא ננזפת מיידית, נשלחת הביתה / להחליף בגד (מחקו את המיותר), ואם הדבר חוזר על עצמו היא מושעית ממוסד הלימודים. אפשר להחריף עוד ולהציב גם שומר בשער שלא יאפשר לבת שכזאת בכלל להיכנס לשטח האולפנה, ואם תרצו – אפשר גם לצייד אותו בסרגל שימדוד את האורך המבוקש, כשההמשך כמתואר לעיל (אל דאגה. אינני חושדת באף אולפנה שנוקטת גישה כזאת כיום, ואינני חושדת באף הורה שזה מה שהוא מבקש לבתו. אבל לצורך חידוד הדברים, בואו לרגע נפרוש את כל הקלפים על השולחן).
אין ספק שהתנהלות כזאת תיתן תוצאות מיידיות; תלמידה סבירה שמעוניינת להשלים את חוק לימודיה (או שהוריה דורשים זאת ממנה, וד"ל) - לא תרשה לעצמה להישלח הביתה ביום של מבחן חשוב רק בגלל החצאית שלבשה בבוקר ושבשלה נמנעה ממנה הכניסה למוסד החינוכי. איזו אווירה תיווצר בעקבות נהלים כאלו זו כבר שאלה אחרת, אבל השאלה המשמעותית יותר מבחינתי היא מה התוצר של התנהלות כזאת לטווח ארוך, ומהם המחירים שאנו עשויים לשלם על דמותה של הבוגרת העתידית.
איך נראה האינסטגרם שלך?
אודה על האמת, הדבר שמטריד אותי יותר מכול הוא טווח השנים שאחר האולפנה. הולך ומתברר יותר ויותר שאם בעבר תהליכי ההתבגרות וגיבוש הזהות התנהלו בגיל העשרה, כיום, כחלק מהמורטוריום המתארך, הטווח של 10-5 השנים שלאחר האולפנה הוא המשמעותי ביותר בשאלה איך תיראה הנערה, איזה בית היא תקים ומה תהיה זהותה הדתית־אמונית. הבירור המתרחש בטווח השנים הללו מצריך התייחסות בפני עצמה, אך התהליכים המתרחשים קודם לו, כלומר בשנות האולפנה, הם המצע שעליו יתרחש התהליך המאוחר יותר. הקושי העיקרי הוא שבטווח השנים הבוגר (והקריטי) הזה, הבנות על פי רוב אינן שייכות לשום מסגרת ברורה שיכולה לכוון, להדריך ולהנחות, והן מתנהלות בעולם על פי הכלים שרכשו קודם לכן.
לאור זאת, הצלחה נקודתית בכיתה י' אינה מנבאת דבר לגבי המשך הדרך. כך גם השאלה "איך נראות הבנות באולפנה X" אינה מנבאת דבר לגבי איך הן תיראנה בחייהן הבוגרים. כולנו מכירים בוגרות של האולפנות "הכי הכי" שנראות כיום רחוקות שנות אור מהתפיסה החינוכית של אותן האולפנות, ולעומתן בנות שלמדו באולפנות פחות נחשבות, אבל קיבלו כלים אמיתיים לחיים והמשיכו את תהליך הבניין שלהן לתפארת עם ישראל ותורת ישראל.
יוצא, אם כן, שהאתגר העיקרי בחינוך הוא השאלה איך אנחנו מכינים את הבנות בטווח הזמן שהן אצלנו לשנים שאחר כך; איך אנחנו משפיעים על דמותן העתידית, על זהותן המתגבשת, על הבית שיקימו בעזרת ה', והאם בכלל אנחנו מכוונים לשם, או שאנו מרוכזים בשאלת הכאן ועכשיו ובדילמת הנראות שלהן כיום.
האם בשביל לחנך לטווח הארוך צריך לוותר בטווח הקצר? התשובה החד־משמעית היא לא. החוכמה היא חוכמת האיזונים. אבל כדי להצליח לאזן, חובה עלינו לברר שוב ושוב את השאלה לאן אנחנו בכלל מכוונים ומה המשמעות של כל התנהלות כעת על בניית דמותה של הבוגרת העתידית.
בשונה מאתגר הלבוש, חינוך לצניעות הוא תהליך עמוק וארוך טווח שמטרתו להעניק לבת המתבגרת את אחד מערכי היסוד של היהדות: "והצנע לכת עם ה' אלוקיך". כל מי שעיין אי פעם במפרשים הקלאסיים על פסוק זה ראה מיד שבאף אחד מהם (ככל הידוע לי) לא מתפרש הפסוק כעוסק בכללי לבוש. "והצנע לכת" הוא חלק מהמענה לשאלה "מה ה' דורש ממך?", והתשובה לשאלה הדרמטית הזאת מתחלקת לשלוש – משפט צדק, חסד ו"הצנע לכת". ממילא מתברר שערך הצניעות הוא אחד משלושת העמודים שמעמיד מיכה הנביא, והוא עוסק בתנועת נפש של חיים פנימיים עמוקים ללא עיסוק כל העת בהחצנתם כלפי חוץ (וראו לדוגמה הרד"ק במקום). הלבוש הצנוע הוא אחת הנגזרות של תנועת נפש זאת, אבל ממש לא עיקרה.
חינוך לצניעות ברוח זאת כלל אינו עסוק רק בנשים, אלא פונה אל האדם באשר הוא. הוא מתבונן על יחסי גוף־נפש, פנים וחוץ, ונוגע בשאלת מבנה הנפש של האדם, והאם הוא ממוקד בתהליכי בנייה פנימיים או עסוק כל העת בהחצנתם. חינוך לצניעות יורד גם לעולמות העשייה, אך הוא עוסק לא רק בבגדים אלא גם בשאלת הסטטוסים בעידן הניו־מדיה ומה מפרסמים בהם, איך נראה האינסטגרם שלך (אם הוא בכלל קיים), ואיך את / אתה מתמודדים עם עולם שמעצים כל העת את התנועה החוצה, ההחצנה וההחפצה. וכן, הוא עוסק גם בנשיות ובמהותה של האישה ומדוע חלק מדיני הצניעות ייחודיים דווקא לה.
במבט רחב עוד יותר, חינוך לצניעות קשור בשאלת החינוך ליראת שמיים ולעולם של ערכים, ובעיקר להתוויית דרך לחיבור לקב"ה ולתורתו תוך התמודדות מאתגרת עם העולם שבחוץ, ושוב, לא רק בראיית הכאן ועכשיו, אלא מתוך מגמה לתת כלים לחיים הבוגרים על שלל אתגריהם.
חוכמת האיזונים
אבל עם כל זה, משמעות הצניעות ניצבת מול שאלת הלבוש, והסוד הגדול הוא האיזון בין השניים. אם נראה, כאמור לעיל, שברור היום כי הצבת שומר בכניסה עם סרגל לא תקדם אותנו לשום מקום אלא תעורר שנאה וריחוק, ומנגד ויתור מוחלט על כללים עלול לגרום לאנרכיה ולחוסר גבולות - השאלה היא כיצד ניתן ליצור איזון שבו עיקר כובד המשקל יופנה לתהליכי עומק חינוכיים ברוח הדברים לעיל מתוך ראייה ארוכת טווח, ומנגד לא מוותרים על ה"נראות", שגם לה חשיבות גדולה בשמירה על מסגרת נכונה ובאמירה החשובה לא פחות מהנ"ל, כי ערכי היסוד של היהדות באים לידי ביטוי לא רק בעולמות האצילות והאידיאה, אלא מתיישמים בפרטי הפרטים של התנהלות היומיום – כולל מה אני לובשת בבוקר, ואיך מה שאני לובשת בבוקר (או לפחות אמורה לבוש) מייצג את עולם הערכים שאני עמלה לקנות בתוכי.
איך עושים זאת? הלוואי שהיה לי או למישהו אחר מתכון מנצח לעניין. המתח בין שני הממדים הללו קיים, וטוב לו שהוא קיים, כיוון שהוא מסייע בידינו לדייק שוב ושוב, יום יום, את עבודתנו החינוכית. התנועה היא של רצוא ושוב - רגעים שבהם אנו מעמיקים בשיח נוגע ומשמעותי על זהות וערכים וכיצד בונים אותם בעולם הכאוטי שסביבנו, ורגעים שבהם אנו משקיעים בכללים ובגבולות. מי שמצליח להחזיק את שני הקצוות הללו בו־זמנית, אשריו ואשרי חלקו. מי שלא מצליח, יעמול דבר יום ביומו לשאול את עצמו כיצד הוא מאזן בין השניים. אך בכל אופן ויתור על "חיי עולם" ותהליכי עומק בשביל "חיי שעה" והצלחה נקודתית חיצונית, הוא חטא למשימה החינוכית - ובה בעת גם חינוך ל"חיי עולם" לא יצליח אם נוותר באופן מוחלט בטווח המיידי.
לא לחינם אמרתי כי מי שמבקש תוצאות מיידיות, טוב לו שיפנה להייטק. קשה מאוד לראות תוצאות כאלה בחינוך: תעירי לבת, ייתכן שהיא תכעס ותתבאס ולא תרצה לדבר איתך יום או יומיים, חודש או חודשיים; לא תעירי – תחטאי ככל הנראה לתפקידך החינוכי; תעסקי רק בזה – תגיעי מהר מאוד לייאוש, וגם אם תצליחי לא בהכרח התוצאות יחזיקו מעמד לטווח ארוך; לא תעסקי – תכאבי יום יום את הנראות של בנותייך־תלמידותייך. המשימה היא לאזן, אבל לאזן כאשר עיקר כובד המשקל ממוקד בתהליכים ארוכי טווח שתוארו לעיל, ואחוז מסוים של האנרגיה ממוקד בהחזקת הקיים, בשמירה על כללים וגבולות שמאפשרים מסגרת נאותה להצמחת העומק שאנו מבקשים.
ותפילות, כבר אמרנו? שיהיה הקב"ה מצליח את דרכנו, שלא ניכשל בדבר הלכה, וישמחו בנו חברינו, תלמידותינו, בנותינו.
ד"ר שולמית בן שעיה היא רבנית אולפנת אמי"ת להב"ה וראש מדרשת נועם־אביב
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***