לפעמים, הפירוש הטוב ביותר לפסוקי התנ"ך מתגלה במציאות. עם שיבת עם ישראל לארצו בדורות האחרונים, קיבלה גם פרשנות התנ"ך, וכמוה גם ספרות חז"ל הארצישראלית, מפנה משמעותי, כאשר המציאות של ארץ ישראל חשפה פירושי פשטי למקראות שפרשנים בכל הדורות בגולה לא ידעו להבינם על בוריים.
הריאליה של ארץ ישראל הציעה שלל פירושים, החל מהבנתם של דימויים ותיאורים מעולם החי והצומח, דרך הבנת הגאוגרפיה ופני השטח שסייעו להבין ולפרש מאורעות, מסעות ומלחמות, ועד החפירות הארכיאולוגיות שחשפו מידע רב שהסתתר מתחת לפני הקרקע וסייע להבין מקומות, מבנים וחפצים.
דומה, שהפעם הראשונה בתולדות עם ישראל בו הכניסה לארץ סייעה לפרשנות התורה היתה כבר בימי יהושע. חלוקת הארץ לנחלות השבטים היוותה מעין פירוש לאמור בברכת יעקב לבניו, בפרשתנו.
בברכת יעקב לבניו בפרשת ויחי, מצוי גם תיאור מיקומם העתידי של חלק מן השבטים בארץ ישראל. ברכתו של יעקב נאמרה בלשון פיוטית, ואולי באופן מכוון היתה עמומה במקצת, כדי להותיר מקום לעשיה של יהושע ובני ישראל בעת הכיבוש וההתנחלות. כידוע, ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתם ממנו. מסתבר, שלא רק הקץ האחרון נסתם, אלא גם נבואה שנועדה להתגשם בעוד מאות שנים, עלולה להשתנות עם הנסיבות, ולכן ניתנה רק כהתוויה כללית.
מלבד צוואת יהושע לבניו, מופיעה בתורה בחתימת ספר דברים גם צוואת משה לפני מותו לשבטים. צוואת משה אינה זהה לצוואת יעקב, כמעט ואינה מתייחסת באופן גלוי להתיישבות בארץ ועוסקת יותר באישיותם ודמותם של השבטים. הדבר די מפתיע, כי בניגוד ליעקב שברך את בניו עוד לפני שעבוד מצרים ושנים רבות לפני הכניסה לארץ, ברכת משה נאמרה על פתח הכניסה לארץ, וסביר היה לחשוב שדווקא הוא יעסוק בחלוקת הנחלות. אולם משה נמנע מכך, הוא השאיר את חלוקת הנחלות ליהושע ולנשיאים, ובעצמו עסק בהיבטים רעיוניים ורוחניים יותר. יתכן, שדווקא ממרחק זמן רב, כאשר הדברים עדיין לא היו מעשיים, יכול היה יעקב לדבר על נחלות השבטים בארץ כרעיון מופשט התואם את רוחו ואישיותו של אבי השבט, מבלי להתחייב לגמרי לשאלות של נדל"ן וחלוקת קרקעות ונחלות.
עיקר המטרה של צוואת יעקב היתה לטעת בכל שבט תקווה וייעוד, חלום וחזון, שילוו את בניו בשנות השעבוד הקשות, וישמרו את הציפיה לשיבה לארץ, ולקבלת הנחלה המיוחדת המיועדת לכל אחד מן השבטים.
רק כאשר נכנסו בני ישראל לארץ ישראל ושליחיו של יהושע עברו ברגליהם את רחבי הארץ, סימנו את הנחלות בפירוט מדויק, קבעו את הגבולות והשטח של כל נחלה, התבאר בפרוט מה היה גנוז בצוואתו–נבואתו של יעקב אבינו. דומה הדבר לחוקרי מקרא בני זמננו, המהלכים בנחלת אבות ומבקשים למצוא בה פירושים לפסוקי התנ"ך.
ניטול לדוגמה את יששכר וזבולון.
יעקב אומר:" זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן: יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם: וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד".
ומשה אומר: "וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ:עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל:"
רשב"ם פירש על פי הפשט את ברכת יעקב, שזבולון יהיה שבט של יורדי ים העוסקים במסחר, ויששכר יהיה שבט של עובדי אדמה. הדימוי של "חמור רובץ בין המשפתיים" מתפרש כעובד אדמה חסון הנטוע על אדמתו. אצל משה הדברים מנוסחים בצורה מרומזת יותר:"זבולון – בצאתך", "יששכר – באהליך". הים והחול מוזכרים גם בברכת משה, כמקור פרנסה של השבטים השוכנים לחוף הים.
הקישור ההדוק בין שני השבטים נובע מן השכנות הגיאוגרפית וגם מן השותפות הכלכלית. האיכרים משבט יששכר שיתפו פעולה עם הסוחרים והימאים משבט זבולון. יששכר הם היצרנים, זבולון הם הסוחרים, המשווקים את התוצרת, בארץ ומחוצה לה. חז"ל בנו קומה נוספת ותיארו הסכם בין שני השבטים, שבט יששכר עוסק בתורה: "באהליך", וזבולון במסחר ופרנסה: "בצאתך", והם חולקים ביניהם, גם את הרוח וגם את החומר.
הכל טוב ויפה, עד שמגיעים לספר יהושע, ושם מתברר שחלוקת הנחלות בפועל לא מותאמת בדיוק לחזון של שתי הברכות-צוואות. לפי מפת ספר יהושע, השבט הסמוך לחוף הים התיכון באיזור הצפוני היה שבט אשר, זבולון שכן ממזרח לו, ויששכר עוד יותר במזרח, עד שפת הירדן. גם דבורה בשירתה מעידה על כך שמי ששוכן לחוף הים הוא שבט אשר, ולא זבולון: "אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן:זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה". אף כי יתכן שהיתה לזבולון רצועת גישה אל הים באיזור יקנעם – נחל הקישון, ואליה מכוון הפסוק: "וְעָלָה גְבוּלָם לַיָּמָּה וּמַרְעֲלָה וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת וּפָגַע אֶל הַנַּחַל אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יָקְנְעָם" (יהושע יט יא), ברור שהוא לא ממש שכן על החוף, אלא אשר.
יש לציין עוד, שחלוקת הנחלות בספר יהושע נעשתה על פי גורל. כנראה, שהגורל לא היה שרירותי לגמרי, והוא שימש יותר לאישוש המסורת העתיקה של ההתנחלות המיועדת מאשר להגדרה מחודשת של הנחלות בלי שום זיקה למסורת המקובלת מאז ימי יעקב ובניו. בכל זאת, היה כנראה בגורל גם ממד מסוים של חידוש ודיוק, שכן אילו היו מסדירים את המפה רק על פי צוואת יעקב, היה מתאים יותר לזבולון לשבת בנחלת אשר ולאשר, שנתברך בברכת השמן, להתיישב באיזור הררי רווי מטעי זיתים.
העולה מפירושו של ספר יהושע לברכת יעקב ומשה הוא, שהברכות הללו לא התמקדו בחלוקת הארץ אלא באיפיון אישיותם של בני יעקב והשבטים שנולדו מהם. בימי חלוקת הארץ, התגלה שיש התאמה מסוימת בין הנחלות לבין אופיים של השבטים ובסופו של דבר מצא כל שבט את אורח החיים המתאים לו, במרחב שבין הברכה והייעוד שקיבל מדורי דורות, לבין הנחלה שזכה בה בארץ ישראל.
בניגוד לתפיסות מסוימות בזמננו שמבקשות לטשטש את ההבדלים בין העדות והשבטים, ואת ההבדלים שבין תושבי חבלי הארץ השונים, התורה והנביאים אינם רואים פסול בשונות ובגיוון הללו. מובן, שיש חובה על המדינה למנוע התפתחות של פערים כלכליים וחברתיים שיש בהם עוול, אי-צדק וקיפוח, אך הפתרון לכך אינו בטשטוש ההבדלים ויציקת כל החברה ל"כור היתוך" אחד, אלא במתן זכויות והזדמנויות לכל עדה ושבט לממש את ייחודה וצביונה.
--הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג ויו"ר מועצת החמ"ד