חלפו למעלה מ 55 שנים מאז האמירה המרטיטה והאלמותית של מוטה גור: "הר הבית בידינו, אני חוזר הר הבית בידינו", שנחקקה עמוקות בלב האומה והפיחה תקוות גדולים, בצד חששות כבדים למה יהיה ואיך יהיה.
הגיע הזמן, לאחר 55 שנים, לבחון מה השתנה, ובעיקר האם אנחנו בכיוון הנכון.
ממשלות ישראל כולן, קידשו את הסטטוס קוו בהר הבית, ובתרגום לשפת המעשה; הוואקף המוסלמי, שולט למעשה בכל מתחם ההר ומכתיב את סדרי הפעולות בתוכו, ואילו משטרת ישראל, אחראית לכניסה להר ושולטת בוויסות הבאים בשעריו.
בהתאם לסטטוס קוו, על יהודים וגם על נוצרים נאסר לקיים כל פולחן בהר, ולמעשה הם יכולים לבקר בו בזמנים קצובים ובמספרים מדודים של עולי רגל ותחת פיקוח ואבטחה כבדה, הן של משטרת ישראל אך ולא פחות של "נאמני הר הבית" המוסלמים=אנשי הוואקף, המתריעים ולעתים מזומנות נוקטים גם אלימות, כלפי כל גילוי של פולחן דתי בהר.
מאידך, ההר הפך עם השנים, למקור של גילויי לאומנות ערבית ופלשתינאית, בדמות הנפת דגלי אש"פ וחמאס, הסתות והתפרעויות אלימות רבות משתתפים, ששיאן בפיגועים רצחניים כנגד יהודים ושוטרים ישראליים ובכניסה מאסיבית של המשטרה להשקטת סדר במקום.
אירוע מכונן התחולל ב 96', עת נפתחו "מנהרות הכותל", ע"י ראש הממשלה, בנימין נתניהו. פתיחת המנהרות, הובילה לעימות ישראלי פלשתינאי רחב היקף, בשל הטענה של הצד השני, כי בכך מתקיימת פגיעה בהר הבית שכן המנהרות מגיעות עד ליסודותיו – עובדה לא נכונה, אך נטולת חשיבות.
מאוחר יותר, בשנת 2000, החליט אריאל שרון, אז ראש האופוזיציה, לעלות להר הבית יחד עם עוד כמה חכי"ם, על מנת לבדוק את השיפוצים והחפירות שעורכים הערבים בהר (בניגוד לסטטוס קוו). האירוע התלקח במהרה, למה שכונה בהמשך "האינתיפאדה השנייה".
בשנים האחרונות, התרבו מאוד העולים היהודים להר ולאחרונה אף התגאה ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, כי בתקופתו הגיע מספר העולים להר הבית, לשיא של כל הזמנים.
העולים להר, נמנים על ציבורים שונים; דתיים לאומיים, חרדים ואף חילונים ובמקום מתקיימות תפילות שחרית ומנחה סדורות, וכן סדרי לימוד, למרות הסטטוס קוו.
הר הבית הוא סמל לאומי ודתי, עבור שלוש הדתות. וכידוע החשיבות שלו היא ראשונה במעלה אצל היהודים ורק שלישית במעלה (אחרי מכה ומדינה), אצל המוסלמים.
הר הבית הוא ללא ספק ה סמל של התנועה הלאומית הפלשתינאית, והזיקה אליו של הערבים בכלל וערביי ארץ ישראל בפרט, היא גבוהה מאוד ומוטבעת בדנ"א התרבותי – לאומי – דתי, שלהם.
אין כל חידוש בעליית השר בן גביר להר הבית, כמו גם בהתנגדות לה בקרב גורמים ביהדות (גם על השר מונטיפיורי רצו להכריז חרם על שום שעלה להר והרמב"ם לא נזקק להיתר מאף אחד ועלה והתפלל בהר הבית) ואין כל חידוש בצרמוניית התגובות של ארה"ב, מדינות אירופה והעולם הערבי. מדובר בהתנייה פבלובאינית קלאסית.
אז מה בכל אופן השתנה הפעם? איתמר בן גביר, רואה בעלייתו להר הבית כשר בכיר בממשלת ישראל, חלק אינטגראלי מהשבת המשילות למדינת ישראל. זו שהוקהתה ואף אבדה כמעט לחלוטין, בשנים האחרונות, וביטויים שלה אנו מוצאים, בהשתוללות הבדואים בדרום, בפשיעה החקלאית בעיקר בצפון, ובחשש הקבוע המלווה את הציבור בארץ ומקבלי ההחלטות מאיומי חמאס, השכם והערב.
בן גביר ובצדק רב, מבקש לשנות את המשוואה הפוליטית הזו; לדידו, אנחנו, קרי מדינת ישראל, לא כפופים לאף אחד ולא צריכים לקבל תכתיבים לא סבירים ובלתי הגיוניים, המנציחים את תסמונת ה"אישה המוכה" או "הנאנסת הנאשמת", היינו: בשל החשש שיתעוררו מהומות מצד הערבים, בעקבות עלייה לגיטימית להר הבית (שהיא אף חלק מהסטטוס קוו בנדון), אנחנו כולאים את עצמנו ומונעים מפעולות לגיטימיות לחלוטין לקרות.
כשם שאף אחד לא מעלה על דעתו, שלבחורה יהיה אסור להלך בחופשיות ברחובות באר שבע, בגלל בדואים אלימים, מציקים ומטרידנים שמסתובבים שם.
כפי שלא יעלה על הדעת, שחקלאים או בעלי עסקים ייאלצו לשלם פרוטקשן לכנופיות פשע מהמגזר הערבי (או היהודי), על מנת להמשיך ולהתקיים.
כך, אין שום סיבה שיהודים יופלו לרעה בכל חלק מחלקי ארץ ישראל והר הבית לא שונה בנדון מהותית משום מקום כזה.
זו חשיבה פשוטה, בריאה ונכונה, המאתגרת את אבירי החופש, זכיות האזרח וכיו"ב עם אמיתות יסוד שהם לכאורה מאמינים בהן, שהרי לא ניתן בשם זכיות אלה להפלות דווקא יהודים לרעה!
נדמה שהגענו לזמן ולמקום, בו בשם הדמוקרטיה, ערכי חופש הפולחן וצדק לכל – מבקש בן גביר כסמל המהפכה השלטונית במדינת ישראל של 2023, שהר הבית לכל הפחות יהיה גם (לא רק) בידנו היהודים. דרישה צנועה והגיונית לעומת ההכרזה הפומפוזית של מוטה גור, מלפני 55 שנים.
מיכאל הוא עו"ד ממנהלי הפורום להגנה על אדמות מדינת ישראל, באיזור אפרת וגוש עציון.