א. לא קל לכתוב תגובה לדבריה של אם שכולה ובפרט כשמדובר באם שפועלת רבות להנציח את בתה, שנרצחה באכזריות נוראה.
הרצון של רינה אריאל לעשות מעשים לעילוי נשמה של בתה הי"ד, האמונה והמסירות שלה בפעלה - ראויים לכל הערכה. לכן מאוד לא נעים לכתוב תגובה כנגדה. וזה גם לא כל כך יעיל. אנשים שחושבים מהרגש מן הסתם יזדהו עם דבריה. אבל מה נעשה שכוונותיה רצויות, אך מעשיה אינם רצויים.
בצער רב קראתי את דבריה של רינה אריאל, מראשי תנועת הנשים העולות להר הבית. רינה יצאה כנגד דבריו של ידידיה מאיר, שביקר את ביקורו של השר בן גביר בהר הבית והזכיר שזהו מעשה האסור לפי הרוב המוחלט של גדולי התורה בדורות האחרונים. ידידיה מאיר ציין גם את העובדה שבן גביר מתהדר שהוא נסמך על הגר"ד ליאור שליט"א, אך בפועל אשתו עולה גם היא יחד איתו, והיא אף מראשי ארגוני העליה, בניגוד מוחלט לדעת הרב ליאור שליט"א שיצא בתוקף כנגד עלית נשים להר.
כנגד זאת טוענת רינה אריאל: "אכן הרב ליאור אינו מעודד עלית נשים באופן גורף. אך האם הוא נלחם בכך?! לחלוטין לא!".
אך דבריה נסתרים מדברי הרב ליאור בעצמו, שפרסם מכתב בחודש אייר האחרון ובו ביקש: "הנני פונה לכל מי שקדושת המקום יקרה בעיניו לפעול למניעת עליית נשים להר הבית!" (המכתב פורסם גם בבמה זו). הרב לא רק כותב שנשים לא תעלנה, אלא מבקש מכל מי שיכול לפעול למניעת עלייתן. אם זה לא נקרא 'נלחם בעליית נשים', אינני יודע מה כן. בסיום דבריה כותבת רינה: "חשוב לדייק היטב היטב בפרטים, כדי שחס וחלילה לא תצא תקלה". אני ממליץ לה לאמץ את המשפט הזה.
ב. רינה כותבת שהן פועלות כלפי הרב ליאור: "מתוך ענווה ועזות דקדושה". אינני יודע כיצד ניתן להצמיד את המושג 'ענווה' לארגון שפועל במשך 20 שנה כנגד כל גדולי ישראל. גם המושג 'עזות דקדושה' הוצא מהקשרו לחלוטין, והפך בשנים האחרונות לסוג של תירוץ המכשיר כל שרץ. "הרבנים אסרו? לא נורא. בדורנו צריך עזות דקדושה!". במחילה מכבוד תורתה, אבל מרידה בגדולי ישראל הינה גאווה ועזות דטומאה.
ג. גם המשפט המקומם: "לעיתים המציאות משתנה בעקבות התעוררות דלתתא וזה חלקנו הנשים בגאולה" לוקח ביטויים יקרים פנימיים כמו 'איתערותא דלתתא', מוציא אותם מהקשרם ומשתמש בהם כקלף המתיר איסורים. כדי להפוך ענין הלכתי מקצה לקצה, מ"איסור חמור" ל"מצוה", לא די בכמה נשים שהחליטו שפסק הרבנים לא מתאים לגישתן הפמיניסטית. מי שיכול להכריע ש'המציאות משתנה' ובעקבותיה השתנתה ההלכה - זה גדולי ישראל ומועצת הרבנות הראשית. זה שקבוצת נשים עולה להר בניגוד להוראת הרבנים - זה לא אומר שכעת המציאות השתנתה.
ראיתי שהיה מי שהשווה את ארגוני הנשים העולות להר הבית לבנות צלפחד. אך בנות צלפחד הקריבו את משפטן לפני משה, לשמוע ממנו פסק הלכה מאת ה'. הן לא באו "לנהל עימו דיאלוג", כאילו הרבנים צריכים לנהל מו"מ עם הציבור על פסקיהם. לכן זה לא דומה לבנות צלפחד, אלא אם כבר, דומה יותר לאביהן - לחטא המעפילים. (יש דעה בגמ' בשבת שצלפחד מן המעפילים היה). יתכן שגם אלו שחטאו ב"ויעפילו לעלות אל ראש ההר" תירצו את זה שהם פועלים נגד הוראת משה רבינו בטענות כמו: 'איתערותא דלתתא' ו'עזות דקדושה', אבל זה לא עזר להם במבחן התוצאה.
ד. כפי שציינתי בתחילה, לא קל להגיב לאם שכולה. אבל מה נעשה שהשכול לא הופך אותה לצודקת, ולא מתיר לה להקים תנועה שמורדת בסמכותם של כל גדולי ישראל. לצערנו הגיעו לארגון 'מורא מקדש' בשנים האחרונות פניות מכמה וכמה הורים לתלמידות באולפנות, שסיפרו שהתלמידות הגיעו אליהן נבוכות מאוד. הנהגת "נשים למען המקדש" מגיעות לאולפנות, מהטובות ביותר, ומדברות בפניהן על החשיבות לטבול ולעלות להר. מדובר במעשה חמור, ובפרט בניצול העובדה שאף אחת לא תעז לקום ולמחות באם שכולה כנגד דבריה.
ה. אם נחזור לשר בן גביר – בן גביר רק פועל למען עלית יהודים להר הבית, אך לא שמענו ממנו ולו מילה אחת על כך שצריך מאוד להיזהר בגבולות. הרב ליאור כתב במכתבו הנ"ל: "יש ללכת במסלול הצמוד ביותר לכותלי הר הבית במיוחד במערב, ואין להתקרב למדרגות העולות לרמה המרכזית ולסטות מהדרך הסלולה בצפון ובדרום (כפי שנוהגים רבים מהעולים להר)".
לא ראינו מילה מכל זה בדבריו ובפועלו של השר הטרי.
יתרה מזאת: בשנה האחרונה, כשבן גביר עוד היה ח"כ באופוזיציה, הוא תבע בוועדת החינוך של הכנסת שמשרד החינוך יעודד את כל בתי הספר בארץ לערוך טיולים בהר הבית.
נסו לדמיין מה יקרה אם אכן תביעה זו תצא לפועל. כמה תלמידים ותלמידות יעלו בטומאה? מי יפקח על הטבילה? מי ידאג באיזה גבולות הם ייכנסו? ובכלל, כיצד תתקיים מצות 'ומקדשי תיראו'? האם הפיכת הר הבית למרכז מבקרים ולאתר טיולים ירומם וייקר בעיני התלמידים את ערך הר הבית ומקום המקדש, או שמא רק יוזיל אותו ויהפוך אותו לעוד מתחם היסטורי-ארכיאולוגי נחמד?
גם אז עלתה לי השאלה – האם בן גביר נועץ ברב ליאור שליט"א לפני שהציע הצעה זו בוועדת החינוך?
ו. התקלות הרבות והחמורות שמתרחשות בעליה להר הבית - כגון עלית נשים, עליה בגבולות שנאסרו גם לפי מיעוט הרבנים המתירים, עליה סיטונאית של חילוניים בעידוד פעילים דתיים, סיורים בהר ללא מורא ופחד ממי ששיכן שמו שם – כל אלו ועוד מהוות אחד מהטעמים המרכזיים לכך שרוב ככל גדולי ישראל אסרו את העליה להר הבית מכל וכל, וכפי שהסביר מרן הרב קוק זצ"ל בתשובתו הארוכה בענין:
"אין פלא אם תחת להתנהג עם המקום הקדוש בדרך גסות וכניסה של טומאה, שהיה בלא ספק מתנהג כך אם לא היה איסור להיכנס בו בטומאה כבזמן הזה, הרחיקו אותנו חז"ל מלהתקרב אליו, אפילו לשם רינה ותפלה, שאין הריוח הזה כלום לגבי ההפסד של גסות הלב במקום המקודש הזה!"
ז. לסיום אי אפשר שלא להביע הערכה לידידיה מאיר. לצערנו ואכזבתנו, בשנים האחרונות, אנחנו רואים בלי סוף עיתונאים, זמרים ויוצרים דתיים שהמפגש עם הציבור הרחב גורם להם שוב ושוב להנמיך את התורה, לדבר ולכתוב בגסות נגד רבנים ונגד היהדות, להתאים את עמדותיהם לטרנדים ולאופנות המתחלפות, ועוד.
לכן זה מאוד לא ברור מאליו שעיתונאי שכותב בעיתון ימני ומופיע בערוץ ימני יכתוב וידבר כנגד עליה להר הבית מטעמים תורניים. בשנים האחרונות נושא הר הבית הפך בתקשורת הדתית-ימנית לנושא שאתה חייב לכתוב בעד עליה אליו, אחרת יציירו אותך כשמאלני.
לעומת עולם התורה – בו רוב מוחלט של גדולי התורה אסרו את העליה להר, בעולם התקשורת הדתית והימנית יש רוב מוחלט דווקא בעד העפלה אליו. לכן לכתוב טור ב'בשבע' נגד עליה להר הבית, וכן לדבר נגד עליה להר הבית בערוץ 14 בפאנל של ימניים לאומיים, וכשקהל ימני רב מאחוריך - זו באמת עזות דקדושה!