משרד החינוך שיגר בימים האחרונים מכתב למנהלי בתי הספר ובו הוא מבקש לרענן את נהלי ההתבטאויות הפוליטיות של עובדי הוראה. זאת על רקע קריאה של מספר ארגוני שמאל למורים להפגין ולמחות נגד מהלכיו של שר המשפטים, יריב לוין.
על קריאתו זו של משרד החינוך שוחחנו עם נשיא המכללה האקדמית לחינוך חמדת, פרופ' חיים שקד, ובפתח הדברים תהינו אם בכלל ניתן לנתק את הפוליטיקה שכבר נראה שנמצאת עמוק במערכת החינוך.
"הפוליטיקה נמצאת במערכת החינוך וטוב שכך, כי בתי הספר צריכים להכשיר את התלמידים לחיים בחברה הישראלית הפוליטית והדמוקרטית ונושאים פוליטיים לא צריכים להיות מחוץ לשער, אבל הדרך לדבר על כך היא להציג עמדות שונות ולא באופן חד צדדי ועל כך משרד החינוך מלין", משיב פרופ' שקד. "המכתב הוא לא על הדיון הפוליטי אלא על ההטיה הפוליטית".
על תוכנו של המכתב סבור פרופ' שקד כי אכן נכון עשה משרד החינוך בשליחת המכתב למנהלים. "חופש הביטוי הוא ציפור הנפש של הדמוקרטיה. זה שמותר למורים להשמיע עמדות זה חשוב, אבל חופש הביטוי הוא לא ערך מוחלט. תלמידים מגיעים לבית הספר כחובה בחוק והם קהל שבוי ולא ניתן לנצל את התפקיד כאיש חינוך כדי להקנות את העמדה שלך. בתי הספר חייבים לאפשר שיח פלורליסטי מגוון וניטראלי הרבה יותר. יש גבולות לחופש הביטוי של המורה שחייב לאפשר דעות שונות בסוגיות שעל הפרק".
האם בכלל ניתן לאכוף מגבלות מסוג זה? האם מאחורי הדלת הסגורה לא יכול כל מורה לעשות כרצונו? "אנחנו תמיד לא יודעים מה קורה באמת מאחורי הדלת הסגורה של הכיתה. המנהל יכול להגיד הרבה דברים והמורה יעשה כרצונו, אבל עדיין אפשר לנתב את השיח בכיתות. בשוליים יהיו מי שיתחכמו, אבל האמירה העקרונית של משרד החינוך לקריאת כיוון לשיח אובייקטיבי יש לה השפעה. תמיד יימצאו מקרים יוצאי דופן אבל יש מקום לאמירה עקרונית".
בדבריו מזכיר פרופ' שקד כי המורים הם עובדי מדינה וככאלה יש עליהם מגבלות בחוק סיב יכולת השיח שלהם בסוגיות ציבוריות. שאלנו אם יש לטעמו גבולות גזרה לקיומו של שיח כלשהו, או שכל עוד מוצגת גם הדעה ההפוכה השיח יהיה מותר.
"בעבר נהוג היה לומר שאסור לדבר פוליטיקה במערכת החינוך, אבל חלחלה ההבנה שלא ניתן להסתפק בהעברת ידע והנפקת תעודות וציונים. מערכת החינוך חייבת להקנות לתלמידים מטען ערכי ולסייע בגיבוש הזהות. הבעיה היא שבחברה הישראלית שאינה אחידה בעמדותיה יש קושי בהגעה להסכמה לגבי הערכים הספציפיים שצריך להקנות לתלמידים, ולכן מתמקדים במכנה המשותף הרחב. מותר לדבר על נושאים במחלוקת תוך הבאת הצדדים השונים. מעבר לגדר נשארים דברים בלתי חוקיים כמו הסתה לאלימות וכד'. הויכוח הוא על התחום האפור, ובצדק המורים מביאים לכיתה את הדברים לכיתה השאלה איך מדברים מתוך העלאת מעורבות כי אנחנו רוצים שתלמידים יביעו התעניינות ומעורבות, אבל לנהל דיון שמאפשר לתלמידים שחושבים אחרת מהמורה ומשאר התלמידים להרגיש בטוחים להביע את דעתם".
בהזדמנות זו שאלנו את פרופ' שקד לדעתו אודות אותם מרצים באקדמיה שמאיימים בפגיעה בציונים או באי מתן מלגות לתלמידים החושבים אחרת מהם, ולמרצים העוסקים בחלוקת חומרי הסברה פוליטיים. את השאלה אנו מציגים תוך ציון ההבדל המשמעותי בין אקדמיה לבתי ספר יסודיים ותיכונים המהווים חובה בחוק ואכן שקד מציין ש"האקדמיה היא סיפור שונה. המרצים הם לא עובדי מדינה והסטודנטים לא נמצאים שם מכוח החוק. ועדיין מוסד אקדמי חייב לוודא שכל הסטודנטים, על דעותיהם השונות, מרגישים כולם בנוח ואף אחד לא חושש לומר את דעתו, לא בגלל המרצה ולא בגלל סטודנטים אחרים. המוסד האקדמי חייב להשרות אווירה של ריבוי דעות כשכולם מרגישים בנוח, ואם כל המרצים מדברים באותו כיוון ובוודאי כשמרצים מאיימים שמי שמתנגד להם לא יקבל מלגה, זה מגיע למקומות לא נכונים".
עם זאת פרופ' שקד שמדובר במספר מועט מאוד של מרצים שנוהגים בדרך שכזו, גם אם מטבע הדבירם הם מגיעים מהר מאוד לכותרות. "צריך להילחם בתופעות קצה כאלה שלא יהפכו לנורמה רווחת באקדמיה".
ובחזרה למכתב ששיגר משרד החינוך למנהלי המוסדות, שעל הסגנון שבו נכתב יש לפרופ' שקד. "המכתב שמשרד החינוך הוציא הוא בעל אופי משפטי, ואני חושב שהיה צריך להדגיש את האופי החינוכי. חתומה על המכתב עורכת דין והוא עוסק במגבלות החוק, בהוראות התקשיר וחוזר מנכ"ל. זו לא סוגיה משפטית אלא סוגיה חינוכית ערכית ומשרד החינוך צריך לדבר בשפה חינוכית והיה חשוב להדגיש גם את המטרות הערכיות של הרצון שכל באי בית הספר ירגישו בטוחים, שיהיה ריבוי דעות, שמורים לא ינצלו את מעמדם להכתיב דעה. היה כדאי שתהיה אמירה חינוכית".