יצירת סרטים בציבור הדתי היא כבר עובדה קיימת בעולמנו וטוב שכך, ולמרות זאת מאוד מרגש לצפות בכל שנה ביבול מרשים של יצירות שעוסקות במגוון הנושאים שמרכיבים את עולמנו.
השנה במיוחד כולכם ראויים לפרס על שהגעתם לקו הגמר עם שלל סרטים בשלים למרות מגפת הקורונה שנכנסה לחיינו החל מפורים של כיתה י' (תש"פ), בכל שנת הלימודים של כיתה י"א (תשפ"א) ובתחילת הלימודים בכיתה י"ב (תשפ"ב).
ההשלכות של המגיפה ומשך הזמן הארוך שלה הזו הן לא קלות: למידה לא רציפה, ירידה במוטיבציה והתכנסות פנימית שהולידה פסיביות, וכמובן בתחום שלנו - קושי לתרגל וללמוד מרחוק את תחומי הצילום, הבימוי, העריכה וההפקה באופן מקצועי ולאורך זמן. למרות הקשיים הללו, בסופה של השנה רוב הבוגרים עמדו במשימת ההפקה בכבוד ורובם היו ראויים להגשה לבגרות.
מתוך כ-50 סרטים שהוגשו השנה לתחרות, 12 סרטים עלו לגמר. ועדות המיון הראשונות היו מורכבות כבכול שנה ממורי ההפקה במגמות התקשורת והקולנוע. השנה אני בוחרת להתייחס לעשייה התיעודית אליה נחשפנו בצפייה בסרטי הגמר.
סרטים תיעודיים נעשים הן במגמות התקשורת והן במגמות הקולנוע. לעומת הנושאים המגוונים שעוסקים בהם הסרטים העלילתיים: התמודדויות אישיות, יחסים במשפחה, סוגיות של זהות אישית ודתית, שמנו לב כי לאחרונה רבים מיוצרי הסרטים התיעודיים בוחרים לעסוק באחר ובשונה ובעיקר באנשים עם מוגבלויות ובהתמודדות שלהם עם הקשיים שמזמנים להם החיים עם ההתמודדות הספציפית שלהם.
לא בדקתי את מידת הקרבה המשפחתית או האישית של היוצרים לדמויות שעליהן עשו את סרטי הגמר, אולם מניסיון של שנים רבות אני יכולה לומר שרוב היוצרים אינם קרובי משפחה של גיבורי סרטיהם ולכן הקרבה המשפחתית או האישית אינה המניע לעשייה זו.
אני יכולה להבין מה מושך את התלמידים לעשות סרטים בנושא של התמודדות עם קושי וחריגות של הזולת. הדמויות הללו שמוכנות להיחשף הן בדרך כלל חזקות ועוצמתיות, והסיטואציות הנולדות מהמפגש איתן הן קולנועיות מאוד. הסרטים על הדמויות הללו יוצרים הזדהות מיידית עם הקושי והמגבלה וכן הערכה על התמודדות הקשה עם מציאות מורכבת.
יתכן אפילו שהיוצרים מוצאים בהן הדהוד לקשיים שלהם ודמויות לחיקוי, ללמידה והזדהות. (אני מפנה אתכם למאמר בעיתון זה של חן גלון-קליין, המורה להפקה במגמת התקשורת באולפנת בהר"ן, הכותבת גם תובנות על שאלת האיך? אם בוחרים בגיבור עם מגבלה, איך עושים את הסרט כך שלא ילך למקומות הצהובים אלא לעוצמות?).
כמפקחת ארצית על לימודי תקשורת וקולנוע כבר שנים רבות אני נחשפת לבחירה הזו של נושאי הסרטים התיעודיים ולמספרם הגדול, לא רק בחינוך הדתי אלא בכלל מגמות התקשורת והקולנוע בכל הארץ, ואני תוהה מדוע יש משיכה רבה לעסוק דווקא בגיבורים אלו. מבלי להקטין את עוצמותיהם של גיבורים אלו המתמודדים בכל יום ובכל שעה עם המגבלה הפיזית או הנפשית, עדיין חסרים מאוד סרטים תיעודיים על אנשים שמגשימים או הגשימו חזון גדול, סרטים על יוצרים גדולים בכל תחומי האמנויות, סרטים על מחנכים מיוחדים, סרטים העוסקים בקשיים בלמידה בתוך המסגרת הבית ספרית, סרטי תחקיר על תופעה חברתית מעניינת או התייחסות לסביבה ולאקלים.
לא מדובר בדרישה ליצירת סרטים חינוכיים ודידקטיים אלא לסרטים הנעשים מתוך סקרנות למרחב בו אנחנו חיים ולתופעות השונות בו, סרטים הנוגעים באופן ישיר וכן בעולמם של התלמידים ואף שואלים שאלות קשות. כמו כן חסרים סרטים תיעודיים העוסקים באופן ישיר בעולמם ובזהותם של התלמידים.
אציין כאן כיוצא דופן סרט אחד כזה שעלה לגמר השנה, "צבר שחור". אני מרשה לעצמי לכתוב עליו כיוון שאני בחנתי את יוצריו / גיבוריו, תלמידי ישיבת קריית גת. הסרט נוצר על ידי שני נערים צברים לחלוטין, דור שני לבני עדת יוצאי אתיופיה. ההורים שלהם עלו לישראל בצעירותם, למדו במוסדות החינוך הדתי, זכו כאן להשכלה גבוהה והתערו היטב במציאות הישראלית בתפקידים חינוכיים ומשמעותיים. ואילו הבנים, יוצרי הסרט, חשים שהחברה הישראלית והדתית עדיין אינה מקבלת אותם לחלוטין ועובדה זו מובילה אותם לשאלות על זהות והשתייכות (מקווה שלא עשיתי ספויילר, לכו לצפות בסרט).
כאשר הגעתי לבחון את היוצרים בבחינת הבגרות פגשתי שני בני נוער רהוטים, חכמים ודעתניים. כאלה שיודעים מה הם רוצים, אלו דברים הם רוצים לומר לחברה הישראלית ואף צאו לצילומים נוספים שוב כדי לדייק את דבריהם.
התוצאה היא סרט מרתק שעלה לגמר וכל חברי הועדה שצפו בו כתבו הערה: סרט חשוב מאוד. העיסוק בבניית זהות ובחיפוש זהות ובשאלות של זהות דתית בגיל ההתבגרות הוא נושא מרכזי בעבודות אמנות רבות של בני נוער במגמות האמנות הפלסטית, ואילו בקולנוע התיעודי במגמות התקשורת והקולנוע בשנים האחרונות הוא כמעט נעדר.
אני מציינת את זה כעובדה ומאירה את זה כשאלה פתוחה למורים וליוצרים הצעירים של השנים הבאות.
מדוע לדעתכם אין עיסוק דומיננטי בסרטים התיעודיים בשאלת הזהות, ועוד בציבור שחי במתח קבוע בין עולם המסורת לעולם המודרני?
ושאלה נוספת - כיצד ניתן לעודד לתלמידים לעסוק בסרטיהם בדמויות עוצמתיות נוספות ומגוונות ובתופעות חברתיות?
אחד הפרדוקסים הידועים הוא שלמרות שתלמידנו במגמות לתקשורת לומדים על התקשורת, הם אינם קוראים עיתונים ולא ממש נחשפים לעיתונות הכתובה וגם לא לעיתונות במדיה הדיגיטאלית.
כדי לפתוח את עולמם של תלמידינו כדאי להביא לכיתה כתבות על דמויות, תופעות חברתיות ומקומות יוצאי דופן ועוד. החשיפה הזו הכרחית כדי לפתוח את עולמם כיוצרים לעושר של נושאים פוטנציאלים. התפקיד הזה של פתיחת חלונות למתרחש בעולם ותגובה למציאות שסובבת אותנו הוא חלק מהמעשה הנדרש מתלמיד הלומד תקשורת ותרבות וזו כמובן אחת המשימות החשובות המוטלות על כתפיהן של מורי התקשורת והקולנוע העיוניים והמעשיים כאחד. אני מקווה שאכן נזכה לראות נושאים מגוונים נוספים בעשייה התיעודית בחינוך הדתי בשנים הבאות.
לסיום, אני מודה כאן לכל המורים היקרים על המסירות והנאמנות לעשייה ולהוראה של תלמידינו בכל השנים ובעיקר בשלוש השנים המאתגרות שעברנו.
אני מאחלת לתלמידינו עיסוק ביצירה מתוך שמחה וסקרנות. יצירה שתביא לידי ביטוי רבדים נוספים ועמוקים בעולמם ובנפשם.
תודה גדולה לצוות ההדרכה יהודה ויטלזון, אור מנחם, כנרת גמרא ועינת קאפח המלווים אתכם המורים בתהליכי ההוראה ואחראים לכל הכנס הזה.
רויטל שטרן, מפקחת ארצית על לימודי תקשורת, קולנוע ואמנויות בחינוך הדתי