הציון הכי נמוך שלי היה בגאוגרפיה והוא הגיע די מהר. כיתה ה', בוחן פתע. ארבע שאלות. ידעתי שתיים. ה־50 שהתנוסס בעט אדום על דף המחברת שלי צעק שאני וגאוגרפיה לעולם לא נהיה חברות. והוא צדק. גם ציונים טובים יותר שבאו אחר כך לא הצליחו לתווך בינינו. מעולם לא השלמנו. התרחקתי מהמקצוע הזה כמו מאש, ובכלל מסוגי קרקע, מיני אקלים וניווטים. אם אתם רוצים להגיע למחוז חפצכם בשלום, אל תשאלו אותי אם לפנות ימינה או שמאלה ואיך הולכים למתנ"ס. לא כדאי. מזל שדבר אחד לא התקלקל לי - האהבה לטיולים.
לנשום את המרחבים
ימים רבים של שמש חיוורת וכמה גלים אפרוריים של גשם הביאו אותנו בלי ששמנו לב לעיצומה של עונת הטיולים המדבריים. רודפי השיטפונות מעדכנים זה את זה בפייסבוק ומספרים אילו גבים כבר התמלאו במים ואילו נחלים עוד לא זכו לשטף המבורך, איפה כדאי לבקר והיכן הפלא המדברי השנתי עדיין התרחש. להמחשה הם מצרפים תמונות שמוציאות את העיניים ועושות חשק להיכנס לתוך המסך, וככה מי שכבר היה מביא את חבריו לעלות על הרכב ולהדרים. ומכיוון שאני נשואה לחובב טיולים ושיטפונות, מצאנו את עצמנו בשבוע שעבר נוסעים לנגב כדי לראות את המדבר שאחרי סערת הזרם הגדול, לנשום את המרחבים ולפגוש מים.
ירדנו אל המסלול בקריאות התפעלות. לטבע יש קצב מרפא. הוא לא תלוי בנו, בני האדם. לוח הזמנים שלו קבוע ומדוד ומתפרש על פני אלפי או מיליוני שנים, תלוי איך סופרים. לא צריך לתקן או לעשות או להתריע. צריך רק לבקר בשקט ולא להפריע לו להיות. צריך רק להביט, לנשום, להיבלע בתוכו. בתוך ההרים העצומים, במרחבים האינסופיים, בדיונה שצצה לה פתאום באמצע הדרך. הייתי כל כך זקוקה לזה, בעיצומן של סערות ציבוריות ופרטיות שלא צפויות להיגמר בקרוב. הקליטה המשובשת לא נתנה לחדשות לחדור את מעטפת השקט. הרוויתי את צימאוני לשלווה.
במבט ראשון המדבר נראה שומם. אדמה, מים, שמיים, שיחים ירוקים־אפרוריים נמוכים וזהו. אבל מי שמביט היטב רואה פרפרים וציפורים ועקבות של בעלי חיים וגם... פרחים. זמזומית המדבר (מבטיחה, לא המצאתי) ויפרוק המדבר ועוד שמות מוזרים לפרחים יפים שפורחים ממש מתחת לאף. מי שלא מתאמץ לא ימצא, כמו בחיים.
ואז הגענו לגב המים, גב ימין, שזו עונת השפע שלו. לא היינו לבד. קבוצת שי"ן שי"נים לפני גיוס קפצה למים הקפואים והצטלמה, וזוג טיילים שכבר הספיקו לסיים בבוקר מסלול אתגרי ורק רצו לראות כמה מים יש כאן ולחזור ליום העבודה, וחבורות חבורות של אנשים שלקחו לעצמם הפסקה בסתם יום של חול. אי קטן של עולם אחר בתוך היומיום. פלא.
מופת של חוסר אחריות
אורך הנשימה שאספתי בנחל ימין העניק לי מרחב עד תחילת השבוע, עד שנתקלתי בדבריה של יעל אלפי, אחותו של צור אלפי, שנספה באסון נחל צפית. עד אז הצלחתי להדחיק את האסוציאציה הראשונה שעולה בראשי למשמע המילה שיטפון. כן, שיטפונות הם לא רק מחזה נדיר שאפשר לצפות בו במרחק בטוח בזמן אמת, וכדאי ליהנות ממנו אחרי שהסערה חולפת. תופעת הטבע הזאת עלולה גם להרוג. יעל אלפי הופיעה בפני ועדת הבדיקה לאסון. בעדותה, שפורסמה ב־ynet, אמרה אלפי שגם היא למדה במכינת בני ציון, וגם אז המכינה סמכה על כך שיהיה בסדר. היא סיפרה שיום אחד היא יצאה לטייל עם חניכה אחרת. שתיהן הלכו לאיבוד והגיעו לסף היפותרמיה, אבל הן לא זכו לקשב מהמכינה. האסון כאב לה מאוד באופן אישי, כמובן, ומלווה אותה עד היום. היא אחות שכולה. אבל ההתייחסות של ראשי המכינה גרמה לה משבר גדול בפני עצמו. "אחרי שלא לקחו אחריות, זה ניפץ לי את כל עולם הערכים, כי זה היה הדבר הכי חשוב במכינה - אמינות ואחריות אישית". יעל, שמשרתת כחובלת בצה"ל, בנתה לעצמה סולם ערכי־בטיחות שכולל חשיבות של חיי אדם, אחריות ובטיחות. היא גם מבקשת דווקא לאמץ אל הלב את מעגלי הבקרה ולא לדחות אותם כפי שכל אדם נוטה לעשות, כי מי אוהב ביקורת. אם מישהו מהמכינה היה מקשיב לתמרורי האזהרה, לסימני השאלה, להתנגדויות, האסון לא היה מתרחש.
אסון נחל צפית היה ועודנו מופת לזלזול ולחוסר אחריות. אבל הוא לא נגמר בראש המכינה ובמדריך, שמשפטם נמשך ועדיין לא הוכרע. גם הטיפול הכושל של המדינה - הקמת ועדת חקירה רק אחרי שלוש שנים, חוסר לקיחת אחריות של משרד החינוך ומשרד הביטחון (נפתלי בנט ואביגדור ליברמן בהתאמה) וחוסר רצון לעשות שינויים מערכתיים - לא מפסיק להדהד. המדינה הסמיכה ועדת בדיקה, אבל לא נתנה לחבריה מנדט להסיק מסקנות אישיות נגד האחראים. תשע נערות ונער נהרגו, אסון שדי בו לטלטל מדינה שלמה ולקרוא לשידוד מערכות בתחום המכינות. אבל זה לא קרה. עד היום, אומרים חברי ועדת החקירה, המכינות פועלות תחת הנחיות משרד החינוך באופן וולונטרי בלבד. הרשויות לא באמת מפקחות. וכשאין פיקוח יעיל יכולה להיות גם הרבה הסתרה, ויש.
הנקודה האחרונה ברשימת עקרונות הבטיחות של יעל אלפי היא נקודת ההכרעה. היא סיפרה על תמונה שתלויה בארונות שלה בצבא ובבית. "זו התמונה האחרונה של צור", הסבירה, אבל לא בגלל זה היא בחרה בה להיות לה סימן. "הקבוצה יושבת בנקודת התצפית לפני הכניסה לנחל צפית, אחרי העלייה של נחל תמר, ומקבלת שם סקירה גאוגרפית. זו הנקודה שבסוף, בתחושה שלי, אביב (המדריך, ע"ל) היה יכול לעצור ולהגיד שלא מתקרבים לנחל. הרבה פעמים בחיים אנחנו נמצאים בנקודות שהן צמתים, מקבלים החלטה ולא תמיד מבינים כמה השלכות יש לה. אם היינו מבינים, אז היינו חושבים עליה יותר בכובד ראש. אולי בוחרים להתייעץ עם מישהו, אולי לעצור את הדברים". העניין הוא לזהות את הצומת, להיוועץ בכנות, להיות מוכנים לשמוע ביקורת, ואם טועים - לקחת אחריות. הלוואי שמישהו ייקח אחריות בסיפור הזה.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***