דרך חגב

לרגל יום השפה העברית, הגיע הזמן לדבר על אחת המכות הקשות שחטפה בשנים האחרונות העברית המעונה גם ככה. לא, אני לא מדבר על נשים שמקצרות בסיבוב ואומרות "אני צכה" במקום "צריכה". ולא על תלמידים שמתלוננים שהמורה "הביא המון שיעורי בית" (הביא? מאיפה הבאתם את זה?). גם לא על אנשים שמעלים לי את לחץ הדם כשהם אומרים "הלחץ דם", "הבית כנסת", "הבצפר" (כן, ילדים, אומרים "בית הספר", יש בעברית כללי סמיכות שאנחנו, באופן לא משמח, עושים מהם סמטוכה). אני אפילו לא מתכוון למכה הקשה של שכחת כ' השימוש ("שהלכתי" במקום "כשהלכתי") או ב' השימוש ("אני יוצא לבחוץ") שנזרקה לבית השימוש, גם לא לכך שאנחנו עושים לעברית שיימינג עם רפרנס של פייק מילים לועזיות שהן אוברייטד ביג טיים. ומהערבוב המוחלט של זכר ונקבה, שהופך את העברית לשפה זולה של שתי שקל, כבר מזמן התייאשתי.

אני לא מדבר על אלה.

אני, דרך אגב, מדבר על הביטוי דרך אגב.

אחרי הכאילו הבלתי מעורער שכבש את העברית בסערה, הביטוי החדש הוא "דרך אגב" הפופולרי, שאותו אנחנו משבצים בדברינו עם או בלי קשר להיגיון של המשפט:

"אני נוסע מחר לפתח תקווה, אם מישהו רוצה להצטרף אליי יש לי מקום דרך אגב".

"מה אתם אומרים על הקליפ של חנן בן ארי? אני דרך אגב חושב שסתם מחמירים איתו".

"תקשיבו, הגננת הזאת, הילדים חולים עליה, וגם אני דרך אגב ממש אוהבת אותה".

למה זה לא הגיוני? כי "דרך אגב" בא לציין משהו שמתלווה אל המשפט לא באופן ישיר אלא, ובכן, בדרך אגב. אבל אם אתה אומר שאתה נוסע לפתח תקווה (למה לך, דרך אגב) כדי להציע לנו טרמפ, אז זה יפה מצידך אבל לא דרך אגב. וההוא שואל מה אנחנו חושבים על הסרטון לא בגלל שדעתנו מעניינת מישהו (בטח לא אותו) אלא כדי להשמיע את דעתו, ואנחנו בהחלט מעריכים את המחווה אבל זה ממש לא דרך אגב. ואם את, גבירתי, אוהבת את הגננת זה לא דרך אגב, זה ההמשך הישיר של תחילת המשפט. דרך אגב, אם הילדים חולים על הגננת זה לא בהכרח אומר שמדובר באהבה, יכול להיות שהם חולים דרך אגב בגלל שבכל פעם שהם פוגשים את הגננת הם מחליפים ביניהם וירוסים חדשים דרך אגב ולכן נאלצים להישאר למחרת בבית. אלא אם כן ההורים, דרך אגב, שולחים אותם בכל זאת אחרי שדוחפים להם אקמול דרך אגב או דרך מקום אחר שלא יפה להגיד בעיתון, דרך אגב.

למה אנחנו כל הזמן אומרים דרך אגב? ולא, נשמות, זה לא "דרך הגב", לא אשמתי שכבר מזמן שכחנו להבדיל בין אל"ף לעי"ן וה"א. וגם אילו זה היה דרך הגב זה לא עושה שכל, כמו שאתם אוהבים להגיד בהשאלה מאנגלית, זאת אומרת אין בזה שום היגיון.

אז למה?

שאלה טובה. אולי בגלל שהתרגלנו לשבש את העברית עד כדי כך שאנחנו לא יודעים לנסח משפט בהיר וקצר, אז אנחנו מסרבלים אותו עם המון ביטויים לא קשורים כגון כאילו ובעצם ודרך אגב וזה, נו. אולי אנחנו חושבים שאם נפלוט משפטים ארוכים ומורכבים ניראה אינטלקטואלים, לפחות כמו אהרן ברק שעושה רושם נורא אינטלקטואלי גם כשהוא ממש מדבר שטויות. ואולי פשוט התרגלנו שאף אחד לא מקשיב, לכן אנחנו שולפים בכל פעם את "דרך אגב" המפתיע, בתקווה שהאדם שמולנו יחשוב שיש לנו משהו חדש להגיד ויזקוף את אוזניו בהפתעה.

בגלל זה, מי שהכי מצטיינים בשימוש בביטוי דרך אגב, דרך אגב, הם כמובן הפוליטיקאים:

"בגין לעולם לא היה נותן יד לרפורמה משפטית שכזו, כי הוא, דרך אגב, אמר שיש שופטים בירושלים" (הוא לא אמר בירושלים, הכוונה שלו הייתה הפוכה למה שאמרת, והדרך אגב שתקעת באמצע המשפט הוא כמו כלב שהשתחרר מהקולר, זאת אומרת לא קשור לכלום).

"הממשלה הזאת הורסת את המדינה ואני, דרך אגב, מתריע על כך מהיום שנכנסתי לכנסת" (אתה לא אומר את זה דרך אגב, אתה אומר את זה כדי שנחשוב שאתה אורקל וחוזה עתידות, למרות שנכנסת לכנסת בסך הכול לפני חודשיים).

"אתה מדלג עליי? למה, מה עשיתי? מה חטאי ומה פשעי? ואותי דרך אגב לא משפילים... ולכן המאבק שלי דרך אגב הוא לא על תפקיד, אני מעולם לא ביקשתי תפקיד. אני הלכתי על נושא אידאולוגי" (חבר הכנסת דודי אמסלם בדברים שאמר לפעילי ליכוד בשבוע שעבר. אמסלם, דרך אגב, הוא אלוף האלופים בטור דה־רֶך אגב).

למה? למה כל הזמן דרך אגב?

דרך אגב, בדקתי את הנושא. פתחתי את מילון אבן שושן וגיליתי שאגב בארמית הוא א־גב, כלומר על גב, על ידי, באמצעות משהו. "דרך אגב" הגיע מ"אגב אורחא", כלומר על הדרך, אם כבר מדברים.

באנגלית אומרים By the way, בצרפתית א־פרופו, בעברית א־גב וזה הכי ישראלי שיש. כי הסדר הטבעי של האל"ף בי"ת הוא א־ב־ג, אבל אגב הוא א־ג־ב: מבולבל, מבולגן, לא רשמי, בלי התחייבות, ישראלי אסלי, קופץ מעניין לעניין.

כמו חגב, דרך חגב.

ממלכתיות התלויה בדבר

מאז הפגנות השמאל במוצאי השבת האחרונה, ולקראת ההפגנות הצפויות בסוף השבוע הקרוב, אני מחכה בדריכות לגינויים של תומכי בנט ושקד. הרי לא יכול להיות שמי שהתווכחו איתי במשך שנה וחצי, עלבו בי, גינו אותי, קראו לי "קיצוני", "תומך בגזענים", "איש של שנאה", "תועמלן שלא מאתגר ולו תא בודד במוח", "עבד נרצע של ביביסטים" (רשימה חלקית מאוד), לא ייתכן שדווקא האנשים הערכיים האלה ישתקו כשמפגינים מהצד השני משווים את נתניהו להיטלר ואת ישראל 2023 לגרמניה 1933.

לא, לא יכול להיות שאנשים שכתבו פוסטים שוצפים כאשר מישהו סירב ללחוץ יד למתן כהנא, כשהורים שכולים צעקו על בנט בטקס יום הזיכרון וכשדנה ויס פתחה מהדורות בידיעה המרעישה שמישהו (מי בדיוק?) צעק על עידית סילמן ליד תחנת דלק, לא יכול להיות שאנשים שקולים וממלכתיים כאלה ימלאו את פיהם מים לנוכח ההסתה הבוטה של נושאי הלפידים, אלה שרק אתמול היו שותפיהם לממשלת האיחוי והריפוי של ישראל היפה, זו שלעולם לא תנבל את הפה ולא תעז לכנות את ראש הממשלה במילים לא יפות. הם הרי ממלכתיים, הם לא כמונו.

באמת, האם יעלה על הדעת שבנט ושקד, שנאלצו בעל כורחם לקחת על עצמם בענווה עצומה ובכאבי בטן גדולים תפקידים בכירים כל כך כדי להקים ממשלה עם האנשים שגידפו וחירפו את נתניהו בימי בלפור העליזים, לא ימחו עכשיו בתוקף מול השותפים לשעבר ששוב מסיתים נגד נתניהו בצורה כל כך גסה?

יכול להיות שמי שהצהירו שהם, הם הציונות הדתית הנורמלית והרציונלית, וכל מי שמתנגד להם הוא סיקריקי שורף אסמים, לא יגנו את האמירות הקיצוניות של שותפיהם לשעבר לפחות כמו שגינו אותי?

אין סיכוי. לא יעלה על הדעת.

לכן, מאז מוצאי שבת אני מחכה בדריכות לפוסטים, לראיונות, לאמירות ברורות וחד־משמעיות בעד הממשלה ונגד משמיציה, בדיוק כפי שדרשו ממני, מאיתנו.

אני עדיין מחכה.

לתגובות: dvirbe7@gmail.com

***