פרדוקסלית, יש משהו מרגיע בהשתוללות ההיסטרית של המחנה שהפסיד בבחירות. המילים המוטחות (ונתפלל שיישארו באמת רק מילים) הן כל כך קיצוניות – "מלחמת אחים", "חיסול הדמוקרטיה", "מרי אזרחי" - עד שהן אינן מותירות מקום לשיח. ממילא אין מה לעשות, אלא לחכות בשקט ובסבלנות שעוצמת הקול תונמך, שהקצף יימחה מהשפתיים, שהצד השני ישתה קצת מים ויעבור לדיון ענייני במחלוקת הגדולה והחשובה הזאת.
ובזמן הזה, כשפוליטיקאים פופוליסטיים, חסרי מצפן אידאולוגי, מנסים לקושש תומכים באמצעות הסתה והתלהמות; כשהתקשורת חסרת המצפון מלבה, מעוותת ומקצינה את הוויכוח למחוזות הזויים, עומד לו איש הימין בביתו ומתבונן במראה, מחפש בפניו את דמות הבלהות שמעוררת את כל זה. "תגידי", הוא קורא לאשתו, "אני נראה לך מיזוגן, פירומן, פנאט חשוך, אלים ומסוכן? מה הם רואים בי שכל כך מפחיד אותם? אני נראה כמו מישהו שירדוף אנשים כי הם חושבים אחרת ממנו? אני נראה לך קץ הדמוקרטיה?". "עזוב", עונה לו אשתו, "הם סתם כועסים על ההפסד בבחירות".
ובכל זאת, גם אם נניח בצד את כל הפייק והצביעות וההגזמות, אי אפשר להתעלם מכך שיש כאן ציבור מפוחד ודאוג ואפילו קצת נואש, ויש מקום, כי תמיד יש מקום, לנסות ולברר אם גם לנו יש איזשהו חלק בכך. הקואליציה היהודית המושלת היום במדינה, ותודה לא־ל שהגיענו לכך, מורכבת מקבוצות שונות. המכנה המשותף של ה"מפחידות" שבהן, הוא שהן אינן מבטאות את עמדתן במלואה. אגודת ישראל מנסחת טיעונים דמוקרטיים מושלמים על שוויון זכויות ועל הסדרה בחקיקה ועל ערכים משותפים, ואיננה מחצינה את ניכורה האידאולוגי כלפי מדינת ישראל ואת שלילתה את הציונות. הציונות הדתית ועוצמה יהודית מדברות בהיגיון וברהיטות על ביטחון, משפט ומשילות, ומשתדלות להצניע את תפיסתן הגאולית־משיחית. נעם הזעירה צועקת בקול גדול על נורמליות וערכי משפחה (מה זה?), ואינה מסבירה שהבעיה האמיתית היא שהתורה אוסרת על זוגיות של בני אותו המין.
אחינו החילונים מזהים את ההסתרה הזאת. לאסוננו, ואולי גם באשמתנו, הם אינם מכירים את תורת ישראל, על כל המורכבות והעומק שבה. הם אינם יודעים כי משפטי ה' ישרים ומשמחי לב. וכשהם רואים אנשים שחזותם ואורחותיהם מעידים על יהדותם, אבל הטיעונים הנכונים שבפיהם שאובים מעולם התרבות המערבית, הם שואלים את עצמם מתי ואיפה תקפוץ היהדות ותשתלט על המדינה, ואיך תיראה אותה יהדות זרה ולא מוכרת.
"איך היא תיראה?!" אומרת להם התקשורת, "אני אגיד לכם איך היא תיראה! איראן וטורקיה והיטלר ביחד, ככה היא תיראה! גרדומים וסקילה וסתימת פיות, זה מה שמסתתר מתחת לכיפות ולשביסים! ועוד שנייה ייעלם מתק השפתיים והדיון הענייני, והפנאט הדתי יקפוץ עליכם, ויחנוק אתכם בשק השחור והגדול שמסתתר מאחורי גבו!"
אז אפשר אולי להבין למה הם אחוזי היסטריה. ואפשר גם להבין מדוע המסורתיים, שמכירים את התורה והמצוות ברמה מסוימת, אינם היסטריים כל כך. להם, שיודעים במה מדובר, אי אפשר למכור עלילות אנטישמיות כקלסתרה של היהדות. וצריך להתפלל שהשכל הישר וההגינות ינצחו במאבק מול השטנה וההסתה. ואפשר גם לשנות קצת כיוון, להתחיל להביא את האמת לשולחן, להכניס גם את התורה כמשתתפת שוות זכויות בדיון. לחלקנו, ובפרט לציבור החרדי, שתפיסתו הדתית העקרונית סותרת את התנהלותו המעשית, זה יהיה פחות נעים, אבל מגיע לאחינו החרדים והחילונים לשמוע במה אנחנו באמת מאמינים. זה מגיע גם לנו, ובעיקר זה מגיע לתורת חיים, חן וחסד, שאנחנו שואפים ללכת בדרכיה, בנתיבות הנועם והשלום.
***