בחודש הראשון למלחמת רוסיה-אוקראינה הזדמנתי לא מעט לשדה התעופה בן גוריון.
כמעט בכל שעה שבה נחתו טיסות מהמדינות הגובלות באוקראינה, היו עשרות רבות של בני נוער מתנועות הנוער, מהישיבות, מהאולפנות ומהגרעינים מקבלים בממתקים ובשמחה את העולים החדשים, שרים ורוקדים בהתלהבות עצומה "ושבו בנים לגבולם". ועתה, משהם שבו, איך קרה שהם הפכו בן רגע לבנים חורגים?
הם אומנם לא בדיוק כמונו, לא דוברים את אותה שפה, לא אוכלים את אותו האוכל, בוודאי לא מגיעים מאותו הרקע והמנטליות. וכן, לא כולם יהודים. אז שערי היישובים שלנו סגורים בפניהם, הם לא מתחנכים בבתי הספר שלנו, לא צומחים איתנו בתנועות הנוער, הם לא חלק מהקהילה. בכל זאת הטענות, הציפיות, ההאשמות והדרישות מופנות אליהם: תתלבשו, תתגרשו, תשתנו, תתגיירו, או במילים יפות - פשוט כדאי שתלכו.
אבל הם כאן, גם אם לא כולם אוהבים את זה. הסיפור של סעיף הנכד מורכב הרבה יותר משורה במסמך או באיזה חוק. הוא לא קשור לחוקי הגזע של הנאצים, אלא למשפחת כץ וקוגן מאודסה, שחיו עם הכתם היהודי באוקראינה וכאן הם אינם נחשבים יהודים. לויטלי מחרקוב, בן ה־30, שהצליח לברוח מהלחימה ורק כשהגיע לארץ העז לספר לחבריו שנשארו מאחור את מה שפחד לספר כל חייו, שהוא יהודי, ולכן הוא הגיע לישראל עם אשתו ובתו שאינן יהודיות. זה קשור לאירנה היהודייה, שהייתה הטבחית בקהילה היהודית בויניצה וילדיה לומדים בבית ספר דתי, אבל בעלה, אביהם שכרגע נאסרה יציאתו מאוקראינה, אינו יהודי.
כמעט אי אפשר למצוא משפחה שבה כולם יהודים. אז נכון, אולי אפשר להאשים גם אותם. הם יכלו לעלות קודם, והם החליטו עם מי להתחתן, והאנטישמיות שם נוראית ובכל זאת הם נשארו. ולכן? נעניש אותם ונהיה ברוגז, נתעלם מקיומם בתקווה שיעזבו? איננו יכולים להרשות לעצמנו לעמוד מנגד. איננו רוצים שאותו דפוס של קליטת עלייה שדוחה את העולים לקצוות, ששולל מהם את היכולת להרגיש שייכים לקהילה יהודית מחבקת, יחזור על עצמו. אסור שהתפקיד שלנו כחברה ייגמר בקבלת הפנים בשדה התעופה.
מילים רבות נאמרות ונכתבות על הצורך לשנות את חוק השבות ולבטל את הסעיף המאפשר לנכדים של יהודים ובני זוגם לעלות לישראל. נכון, יש חרדה אמיתית ותחושת סכנה קיומית לזהותה היהודית של מדינת ישראל. אך העתיד היהודי שלנו תלוי לא בשינוי החוק, אלא בשינוי הגישה של האנשים שכבר נמצאים כאן. האנשים הללו הם אנחנו, כולנו. עלינו מוטלת האחריות לזהותה היהודית של מדינת ישראל. באחריות כל אחד ואחת מאיתנו לראות עיניים של בני אדם לפני שאנחנו בוחנים את סעיף הדת שלהם. לבחור לפתוח את הדלת של הבית ואת חדרי הלב. לחפש את המשותף גם אם הוא מוסתר היטב, להכיר בכך שהקב"ה נענה לתפילותינו ומקבץ נידחינו מארבע כנפות הארץ.
נידחינו הם אלה שרחוקים לא רק פיזית אלא גם רוחנית. בין אם התמזל מזלם להיוולד לאם יהודייה או רק לאב יהודי. אלה שעברו דורות רבים של גלות, של שליטים מבטלי זהות, של גזירות ואסונות, ואנו זוכים לנס גלוי שמביא אותם חזרה אלינו לארץ ישראל.
איננו יכולים להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית, הערכית, היהודית, לסייע להם, לנער מעליהם את אבק הגלות שטשטש את זהותם לעיתים עד לאובדנה, להאיר בהם את השורש המשותף שהביא את כולנו לכאן לאורך הדורות, להכיר, לחבק, לתמוך, לחזק, לקרב. אי אפשר להשאיר שוב את המפגשים עם העולים למפגש עם הקופאית בסופר או המורה לפסנתר. איך הם יהיו חלק אם לא ניתן להם להרגיש שותפים? איך ירגישו שהם שייכים לעם ישראל אם לא נראה בהם אחים? איך הם יכירו מהי יהדות אם כל מה שהם שומעים זה ש"הם לא", גם כשהם כן? איך ירצו להתחבר, אם מי שמייצג את היהדות בארץ רואה בהם איום וסכנה?
זוהי משימה של ארגונים, של תנועות נוער, של מוסדות חינוך, רבני קהילות, שכנים, של יהודים באשר הם, שלי ושלך. הצמא ליחס, לשותפות, לשייכות, ללימוד ולתקווה הוא עצום, והשבר הוא גדול כל כך.
טראומת המלחמה תקהה, הסדקים לאט לאט יתאחו, והם יעמדו על הרגליים כאזרחי המדינה. האם נמשיך לזהות אותם כ"רוסים", או כ"אוקראינים" (הודות למלחמה), או כאחינו הנידחים שהתפללנו לשובם ונאמץ אותם בהתאם?
אין בכך כדי לבטל את העובדה שאכן לא כל העולים יהודים, או להתעלם מסכנת ההתבוללות שקיימת בישראל. אך אם לא נהיה שם, הרי אנחנו אלה שמפקירים במו ידינו את זהותה היהודית של מדינת ישראל. כולנו נקראים להיות משפחות מחבקות בשביל העולים, לפתוח את היישובים לקליטה של אנשים שונים, לארח בבתים ובבתי הכנסת, לגייס לתנועות הנוער, להזמין להירשם לבתי הספר, לזכות להיות משפחות מלוות למעוניינים בגיור, להדריך קבוצות נוער, לחבר ולקרב לקהילות ולגרעינים.
עלינו להביט בענווה בעיניהם של אלפים רבים שאיבדו את בתיהם ואת עבודתם, שנקרעו מבני משפחתם ומשכניהם שעדיין חיים את התופת ושזכו להתחיל לבנות את חייהם בישראל. לשאת בגאווה את הזכות הגדולה שיש לנו להיות איתם בכאבם, לחזק אותם ולהדליק אור בלבבות שלנו ושלהם.
ב־OU ישראל זכינו בין השאר לפתוח מחלקת עלייה וקליטה מתוך רצון לחזק ולחבק בחומר וברוח, ברגישות ובסבלנות את העולים החדשים שהגיעו מטראומת המלחמה באוקראינה. מסיוע בחילוץ דרך חיבוק, הכוונה במדינות הגבול ותמיכה כוללת במשפחות מעת הגעתן ארצה, ועד קבוצות מנהיגוּת לנוער עולה ותוכניות לחיזוק הזהות היהודית בכל רחבי הארץ. אנחנו צריכים לפתוח בפני העולים את שערי היישובים שלנו, להזמין אותם להתחנך בבתי הספר שלנו, לצמוח איתנו בתנועות הנוער ולהיות חלק מהקהילה.
הכותבת היא מנהלת תחום עלייה וקליטה מרוסיה ואוקראינה ב־OU ישראל