לאחיי שבשמאל
אחיי היקרים מן השמאל, אני מבין לליבכם, מבין לדאגתכם. אבל יש צמד מילים שצריך להוציא אותו אל מחוץ לחוק: מלחמת אחים. כמו שברור לכולנו שלא נושאים את שם השואה לשווא, לא משווים אותה לשום דבר והיא לא כלי במשחק הפוליטי, מפני שהיא אסוננו הנורא ומפני ששימוש מוגזם ישחק עד דק את נוראותיה, כך ממש צריך להתייחס למפלצת הזאת שנקראת מלחמת אחים. לא בגלל שזה סתם מוגזם ולא יכול לקרות, נהפוך הוא – בגלל שזה קרה והרס אותנו יותר מדי פעמים. כשעוד לא ידענו מה זה להיות אחים זרקנו אח לבור והתגלגלנו לגלות האיומה במצרים. גם שם, המאורע שגרם למשה להבין שהדרך לגאולה עוד ארוכה הוא בדיוק זה – שני אנשים עברים ניצים, מלחמת אחים זוטא. ההיסטוריה שלנו עקובה מדם רע של מלחמות אחים, החל ממלחמת בני ישראל בבני בנימין אחרי הקטסטרופה של פילגש בגבעה ועד ימי ראשית המדינה: הסזון, אלטלנה והקריאה של בגין מול התותח הלא קדוש למנוע מלחמת אחים.
קריאה למלחמת אחים כמוה כקריאה לחיסולה של מדינת ישראל. אין לזה פרשנות אחרת. בעיניי היא שקולה גם לקריאה לחיסולו של העם היהודי.
אני מניח שמי שקרא השבוע את הקריאה הזאת לא התכוון לכך. בוודאי איזה יועץ פוליטי אמר לו: אתה נתפס לא טוב בציבור, חמוד למדי, בלי שיניים, זה לא טוב בסקרים. אתה חייב לנשוך, למקם את עצמך כמנהיג חזק. והוא בסך הכול הקשיב לו כדי להתברג חזק בעמדת האלטרנטיבה וזרק לאוויר "מלחמת אחים". הוא לרגע לא רצה באמת במלחמת אחים, רק לנבוח קצת, בלי לנשוך.
אבל בדיוק בגלל זה צריך להוציא את צמד המילים הזה מחוץ לחוק, כי אנחנו עלולים להתיידד איתן. בהתחלה זה מקפיץ ונפיץ, ואחר כך מתרגלים, ופתאום זה נשמע הגיוני, ואחר כך לך תדע. אני מבטיח לכם שכשאחד האחים זרק את הרעיון להרוג את יוסף לא ספרו אותו, חשבו שהוא משוגע, אבל כשחוזרים על שיגעון מספיק פעמים הוא מתנרמל, מתיידדים איתו, בסוף מתרגלים ואופס – יש כבר כתונת פסים מגואלת בדם.
אחיי היקרים, אתם מלאי אימה מן הרפורמה הצפויה בבתי המשפט, מישהו לוקח לכם את החלומות שטיפחתם במשך שנים רבות. אני מבין את זה, בלי טיפת ציניות. אני מבין את זה כי גם אנחנו הרגשנו ככה ממש בלא מעט ממשלות. נלך רגע פחות מעשרים שנה אחורה בזמן: י' באב תשס"ה, 15 באוגוסט 2005, ממשלה שנבחרה במובהק לקיים את ההתיישבות בכל מרחבי יש"ע, מפלגת שלטון שמתפקדיה התנגדו ברוב מובהק לסיבוב הפרסה של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון. זה לא עניין אותו. אלפי יהודים גורשו מבתיהם על ידי צבא ההגנה לישראל שנשלח על ידי הממשלה. חלומנו נקרע לגזרים ברגל גסה, זכויותינו הפכו למרמס, ולמעט השופט המנוח אדמונד לוי ז"ל איש מיושבי בית המשפט העליון לא ראה בעיה ברמיסת זכויות האדם שנעשתה שם. אבל אנחנו לא קראנו למלחמת אחים, לא רמזנו על מלחמת אחים ולא איימנו שאם תפרוץ מלחמה כזאת היא תנוח על ראשו של ראש הממשלה. נפשנו נפצעה עד זוב דם, עד היום לא נרפאנו מן הפצעים הארורים ההם. בעיניים כלות ראינו דחפורים עולים על כל היקר לנו בשם ממשלה שהפנתה עורף לבוחריה, אבל היה לנו ברור: אף כדור לא יירה על אחינו. מלחמת אחים לא תהיה.
כאב לנו אז לא פחות ממה שכואב לכם היום, ודווקא בשל כך אני מבין לכאבכם. והאמת שהייתי רוצה שיתנהל דיון אמיתי כדי שהרפורמה תהיה מדויקת יותר, אבל את האיום להחריב את הכול אין לכם רשות לשאת.
במחשבה נוספת, אני כופר בכלל במושג הזה, מלחמת אחים. כל מהותה של האחווה היא התחושה של איש אחד בלב אחד. לא מסכימים, חולקים באומץ, אבל לא פוגעים זה בזה. אם אחים – לא נלחמים.
לאחיי שבימין
אחת התופעות המשונות שהיו כאן במשך שנים היא העובדה שגם כשהימין היה בשלטון, הוא לא באמת שלט. הכוח נשאר אצל אמצעי התקשורת ובתי המשפט, והיה ממש פחד מהגה השלטון. באופן הזוי, פעולות השלטון שייחרתו בדפי ההיסטוריה של ממשלות הימין הן בעיקר נסיגות על שמאל ועל ימין. היה איזה פחד שליווה שנים ארוכות את הימין מלממש את מה שאמר שהוא מאמין בו.
נדמה אולי שמשהו השתנה עכשיו, שלראשונה החליטה ממשלת ימין לשלוט. סוף סוף. לי יש רק משאלה: לשלוט בהקשבה. לא להיבהל מכל צעקות הטירוף וההפחדות, אבל עם זאת לשמוע. צריך לנקות את הרעות החולות שדבקו במערכת המשפט הלא מאוזנת בעליל של מדינת ישראל, אבל צריך לא להישאר בלי מערכת משפט טובה והוגנת. צריך להקשיב לאחינו שמהעבר השני, לנקות את מה שצריך, אבל יש גם בדבריהם צדק פה ושם ושווה להקשיב. השיטה הזאת שבה כל ממשלה קמה ומכריזה שהיא מבטלת כליל את כל מה שהיה כאן קודם ויוצאת לדרך חדשה לא הייתה מוצלחת בממשלות הקודמות, וגם עכשיו זה לא רעיון טוב. שנים של עבודות במשרדי הממשלה יורדות לטמיון כשכל שר חדש מתחיל הכול מההתחלה. יש להנהיג ולהיות קשובים. לדבר ולהסביר. גם בהנהגת מדינה יש "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" – יצאנו מדעתנו כשדרכו עלינו בלי לשמוע את הכאב. לא חייבים לדרוך בחזרה בכוונה, רק כשאין ברירה.
אבל אם לדייק, לא רק ההתחשבות באחינו שחושבים אחרת מעניינת אותי. אני מטבעי שונא מקהלות. אני לא יכול לשאת את זה שכשהשמאל בשלטון יש מקהלת שמאל שכולם מיישרים בה קו ויודעים מה נכון לומר, וכשקמה ממשלת ימין יש מקהלת ימין שכולם מיישרים בה קו ויודעים מה נכון עכשיו. מקהלות עיוורות משמאל ומימין שלא מסוגלות לחשוב גם מחוץ לקופסה ומנגנות את אותה המנגינה הן בעיניי התזמורת הכי צורמת, ומזה אני בעד להישמר.
משה או מוסא?
בעברית קוראים לו משה, בערבית – מוסא. מי צודק? יש להניח שבת פרעה דיברה בשפה שדומה לערבית ובכל זאת התורה תרגמה ל"משה". כשחושבים על זה, השם הערבי מסתדר לכאורה טוב יותר בסיטואציה: "ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה, ויהי לה לבן ותקרא שמו משה. ותאמר כי מן המים משיתיהו". הוא נקרא משה כי היא משתה אותו מן המים. כלומר, היא המושה והוא זה שנמשה. הוא "מוסא", עליו נעשית פעולת המשייה. ובכל זאת התורה אומרת ששמו הוא משה.
יש אנשים שמישהו עזר להם והנציח בהם את הצורך לקבל עזרה לנצח. מישהו משה אותם פעם ומאז ועד עולם יצטרכו למשות אותם שוב ושוב מן המים הטובעניים, הם יהיו חלשים ומסכנים ותלויים בעזרה ובישועה שתבוא להם מבחוץ. בתיה מבינה היטב את הבעיה הזאת, והיא מחליטה לחרות בשמו של הילד מחשבה אחרת לגמרי: אני משיתי אותך פעם אחת, לא כדי שימשו אותך שוב ושוב. משיתי אותך על מנת שמעתה והלאה אתה תמשה אחרים. קח את הכוח הזה שבנה אותך ותמשה את מי שזקוק. פעם אחת מוסא ומאז רק משה. תמיד משה.
לתגובות: [email protected]
***