בשנים שקודם לחקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, חבשתי את ספסלי הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן.
באותם שנים, בשיעורי המשפט החוקתי שאותם לימד פרופ' ברוך ברכה המנוח, שאגב היה חבר דירקטוריון הקרן החדשה וחבר במפלגת מרצ, עסקנו לא מעט בסוגיית הפרדת הרשויות.
ברור היה לכל סטודנט למשפטים באותם ימים כי ישנן שלוש רשויות, ואין רשות אחת נוגעת כמלוא נימה ברשות חברתה.
כך למדנו כי הרשות המחוקקת הינה הכנסת, הרשות המבצעת הינה הממשלה וכל גופי הממשל הנובעים ממנה, לרבות רשויות מקומיות, משרדי ממשלה השונים רשויות שונות ועוד, והרשות השופטת הינה בתי המשפט, אשר באמצעות שופטיה תפקידה לשפוט ולהכריע על פי החוקים אותם חוקקה הרשות המחוקקת, ולכפות את קיום החוק הקיים גם על הרשות המבצעת.
איש לא העלה באותם ימים על דל שפתיו את המחשבה על עירוב בין הרשויות, או במילים המכובסות שאנו שומעים בימים אלה על "איזון בין הרשויות", ובוודאי שלא על יכולת של הרשות השופטת לבטל חוקים שחוקקה הרשות המחוקקת.
אלא שב-17.3.1992 רגע לפני תום כהונתה של הכנסת ה–12 עבר חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ברוב של 32 ח"כים כנגד 21 ונמנע אחד.
בדברי ההסבר לחוק אמר יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט דאז ח"כ אוריאל לין במפורש "ואני אומר לחברי הבית: בואו נעשה את הניסיון. הכוח לא הועבר למערכת בתי המשפט. הכוח נשאר בבית הזה. ואם חלילה יסתבר מהניסיון עם החוק הזה שאנחנו טעינו, והפרשנות הניתנת לחוק אינה על פי כוונתו האמיתית של המחוקק, יש בידי הכנסת הכוח לשנות את החוק."
ובכל זאת, על אף דברים מפורשים אלה, בחר נשיא בית המשפט העליון דאז השופט אהרן ברק לתת את הפרשנות הקובעת כי חוק יסוד גובר על חקיקה רגילה ועל כן בכל מקום שבו על פי קביעת בית המשפט ימצא כי יש פגיעה ב "חייו, בגופו, בכבודו, בקניינו בחירותו או בפרטיותו של אדם" רשאי בית המשפט לבטל את החוק שחוקק על ידי הרשות המחוקקת.
זוהי תמציתה של "המהפכה החוקתית". בניגוד לשנים שעד לחקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, בהן הייתה הפרדה ברורה של הרשויות, הרי שמעתה הרשות השופטת גוברת על הרשות המחוקקת, ויש בידה הזכות לבטל חוקים על פי שיקול דעתה, ועל פי הערכים האידאולוגיים של היושבים בה.
הרי ברור שלא לכך התכוונו המחוקקים בשעה שהרימו ידם בעד אישור החוק. כך גם אמר מפורשות יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט.
והוסיף ואמר יו"ר הוועדה דאז, כי אם יתברר שטעות נפלה בידינו והפרשנות אינה על פי כוונת המחוקק יש בידי הכנסת הכח לשנות את החוק.
אז מסתבר שאכן טעינו, והרשות השופטת לקחה סמכויות לא לה בבטלה חוקים שחוקקה הרשות המחוקקת, ועל כן פועלת הכנסת לשנות את החוק, ממש כפי שהיא עושה כעת.
מבקשת כנסת ישראל הנוכחית לחזור למושכלות יסוד, לעידן של ישראל הדמוקרטית שלפני 1992, שבה הרשות השופטת שפטה על פי החוקים הקיימים, ולא הכניסה את ערכיה שלה ואת "הסבירות" שלה לתוך פסיקותיה.
את הערכים קובע העם בבחירת נציגיו מדי 4 שנים לכנסת ישראל, ונציגיו הם שמחוקקים חוקים על פי ערכים אלה, אותם חוקים שהרשות השופטת שופטת על פיהם.
לא בכדי אמר נשיא בית משפט העליון דאז השופט לנדוי ז"ל כי: "המהפכה החוקתית לא הייתה ולא נבראה אלא משל הייתה".
הכותב הינו עו"ד, שותף במשרד עו"ד ודיין בביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עוה"ד בישראל.