בכל התקופה האחרונה ישנו קמפיין הפחדה בלתי פוסק שעוד רגע תקום כאן מדינת הלכה פרימיטיבית, שתדרדר את מדינת ישראל. בתוך כך גם סערת ההפרדה בין גברים לנשים במרחב הציבורי, עוררה הדים רבים. זו הזדמנות לדון באופן עקרוני: מה באמת מקומן של נשים במרחב הציבורי באווירה התרבותית כיום? וכיצד עלינו להתייחס להתנגשות ערכית מול היהדות?
בואו נדבר רגע על אירוע שהתקיים כאן במשך עשרות שנים, ובו נשים היו מאוד מרכזיות במרחב הציבורי: תחרות מלכת היופי. לאחרונה התבשרנו על ביטול התחרות שהתקיימה בארץ מאז שנות ה-50. הרקע לביטול הוא ביקורת ציבורית נוקבת, בה היו שותפים ארגוני נשים שטענו שהתחרות מעודדת החפצת נשים ומציבה סטנדרטים שנויים במחלוקת של יופי, שעלולים לפגוע בדימוי של נשים אחרות.
עוד בזמן המנדט הבריטי התקיימו בארץ התחרויות הראשונות, שנקראו בשם "אסתר המלכה העברייה", כתזכורת לארמונו של המלך אחשוורוש והאופן בו הוא בחר למצוא את המלכה החדשה. בעקבות תחרות זו כתב הרב קוק לראש עיריית תל אביב דאז, מאיר דיזינגוף, את הדברים הבאים: "אנחנו מכירים את העניין שהנהיגו חלק מהצעירים לעשות בחירות בשם 'מלכת היופי' בימי הפורים שהוא לגמרי נגד רוח ישראל, תורתו ומוסרו, והוא מביא עלבון גדול על כללות הישוב בארץ ישראל בעיני כל ישראל ובעיני הטובים שבאומות העולם, ועושה אותנו לבוז ולקלסה..."
כפי שהרב קוק מציין אין כאן רק פגיעה בערכי היהדות, יש כאן גם פגיעה במוסריות האנושית הבסיסית וביחס הראוי לנשים, לכן זה פוגע גם במעמדנו המוסרי בעיני אומות העולם. מציאות כזו, שבה נמדדות נשים רק על פי מראן החיצוני, בהתאם לסטנדרטים שקבעה ועדה כלשהי, וצועדות על במה לעיני השופטים והעולם כולו, בהחלט משדרת מסר בעייתי בכל הנוגע לתפקידן של נשים ולציפיות מהן. דיזינגוף נענה לדרישתו של הרב וביטל את הטקס. אבל כפי שאנו יודעים, נצחונו של הרב קוק היה זמני, ואחר כך ניצחו 'נאורים' את ה'חשוכים', וטקס זה התקיים במשך שנים רבות.
על מזבח השוויון והחרות
השאלה היא: איך דברים כל כך ברורים נעלמים מעיניהם של אנשים חכמים הבאים בשם ערכי המוסר? איך מי שרוממות מעמד האישה והעצמתה בפיהם, היו שותפים במשך שנים רבות בנתינת יד לאירוע כל כך מביש? מדוע לא כולם צעקו שהמלך (והמלכה) ערומים?
אך לא מדובר כאן רק באירועי עבר, האבסורד נמשך בעוצמה רבה גם כיום: כיצד ניתן למחות על הפרדה בין גברים לנשים באירועים שונים, ולא לשים לב להחפצה המטורפת שמתרחשת כל העת בפרסומות ובשלטי החוצות, בהם משתמשים בגוף האישה ככלי למשיכת תשומת לב על מנת למכור מוצרים שונים??
אלא שבלי משים ישנן סיסמאות 'מוסריות' שעשויות להכשיר כמעט כל תופעה. בשם השוויון המגדרי במרחב הציבורי, משתמשים באופן מוטה ולא שוויוני בעיקר בגופן של נשים על מנת למכור מוצרים. בשם החירות מאפשרים לגופים בעלי אינטרס כלכלי מובהק, להתחבא מאחורי השיח הערכי ולצחוק כל הדרך אל הבנק, תוך החפצת נשים בראש כל חוצות והתייחסות אליהן ככלי שיווקי. האם כך אנו רוצים לראות נשים במרחב הציבורי? היכן המאבק החריף והלא מתפשר של שוחרי זכויות הנשים כנגד קלקול מוסרי זה?
פרימיטיביות וקידמה
מתברר שישנה תופעה שחוזרת על עצמה במהלך ההיסטוריה – גישות שבועטות בתפיסת היהדות, ונתפסות בזמנן כשיא הקידמה והמוסר, מתגלות לאחר שנים כפגומות ולא ראויות.
זה קרה כבר ביוון, בה היוונים לעגו ליהדות בנוגע לקדושת החיים של תינוקות בעלי מומים, זאת על פי הפילוסוף אריסטו שקבע ש"חייב להיות חוק לפיו אסור לגדל ילד לא מושלם או בעל מום" (בספרו פוליטיקה). גם הרומאים בזו ליום השבת כאשר הפילוסוף הרומי סנקה טען על היהודים ש"על ידי הנהגת יום מנוחה אחד כל שבעה ימים, הם מפסידים בבטלנות כמעט שביעית מחייהם". דורות רבים חלפו עד שערכי היהדות בנושאים אלו הפכו לנחלת העולם כולו.
אבל אין צורך ללכת רחוק: רק לפני כמה עשרות שנים הקיבוצים לעגו למבנה המשפחה המסורתי שנראה להם מיושן, ובשל כך הפרידו בין ילדים למשפחותיהם ועודדו לינה ורחצה משותפת בין שני המינים. רק כעבור שנים התוודעו לנזקים הנפשיים ולצלקות שגרם הרעיון "המתקדם" של גידול ילדים ב'בתי ילדים' תוך ניתוק מהוריהם, והערבוב בין המינים (ראו ספרה של תמה חלפין, 'היה רע לתפארת').
כיום זה התרחש לנגד עינינו בנוגע לביטול תחרות מלכת היופי, וכך גם קמפיין me-too שנתן משמעות מחודשת להלכות ייחוד "המיושנות", המונעות מצבים בעייתיים של הטרדות, האשמות וחשדות.
השכל הישר (גם על פי ההשקפה החילונית) זועק שכך חייב לקרות גם בנוגע לשלטי החוצות והפרסומות המשתמשות בגוף האישה ככלי שיווקי.
בלי רגשי נחיתות
ב"ה העולם מתפתח ומתקדם, וישנם שינויים מבורכים שמתרחשים בו. אך לא כל מוסכמה חברתית המקובלת בימינו מקודשת ונכונה באופן אוטומטי גם אם יצעקו ויהדהדו אותה בכלי התקשורת ללא הרף. נשים כיום נוטלות חלק משמעותי וחשוב בתחומים רבים, והיהדות לא מתנגדת לכך. אדרבה, אירוע המיועד לנשים בלבד הוא זה שמאפשר מרחב חופשי ומשוחרר לשמחה נשית אותנטית, ולכן נשים רבות בוחרות ורוצות בכך. לעומת זאת, היהדות מתנגדת לשימוש משפיל באדם, כאשר גופו מובלט ומוחצן לעין כל.
בכל מפגש עם תרבויות אחרות היו יהודים שהרגישו מבוכה מול הערכים של התרבות הסובבת, וניסו להתאים את היהדות אליהם. אולם איך הייתה נראית היהדות היום אילו הייתה מוותרת על הערכים המיוחדים לה ומיישרת קו עם היחס האכזרי לתינוקות בעלי מום, עם שבוע עבודה של שבעה ימים, עם מודל החינוך הקיבוצי או עם תחרויות שמחצינות את גופן של נשים? ואיך היה נראה העולם כולו אילו לא קיבל מהיהדות בהדרגה את ערכיה בתחומים אלו?
כאשר בסוגיות רבות ערכי היהדות מותקפים (וזה הולך לקרות הרבה בתקופה הקרובה), אנו צריכים לזכור את השינויים שעובר העולם, וכיצד דבר שלפני כמה שנים הוצג כשיא הקידמה, פתאום נחשב כפרימיטיבי ולא מוסרי. עלינו להשתחרר מרגשי הנחיתות כלפי מה שמקובל כיום בעולם. "איך יכולנו להחזיק מעמד ואיך נוכל להמשיך ולהתקיים, אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות מיעוט?" שואל הרש"ר הירש. ואיך החשמונאים יכלו להלחם על עצמאותם המדינית, אם לא היו מעיזים להיות "מעטים מול רבים" גם מבחינה תרבותית? האומץ להיות במיעוט אין משמעותו אטימות כלפי כל טענה, חכמה בגויים תאמין, וגם את יופיו של יפת הכנסנו לאהלי שם, אך אומץ זה מאפשר לנו לא לכרוע ברך בפני כל אופנה מוסרית, שבמהירות שבאה יתכן שגם תחלוף ותעבור מן העולם. מוסר הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.
הרב דני לביא הוא ר"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה, וראש מכון ידעיה, אתר 'לדעת להאמין'.