הסופר הבריטי ארתור קונאן דויל זכה לתהילת עולם בזכות דמותו של שרלוק הולמס שכיכבה בספריו, אבל מי שנחשב, ובצדק, לאבי דמות הבלש הספרותי הוא הסופר האמריקאי אדגר אלן פו.
פו המציא את הז'אנר וכתב עשרות סיפורים ושירים במהלך עשרים וקצת שנות פעילותו, אחד מהם אף נכתב בעקבות מקרה רצח אמיתי בניו יורק והפתרון שהציע פו בספר סייע למשטרה לאתר את הרוצח, אך סיפור חייו מסקרן לא פחות.
פו התייתם בגיל צעיר מהוריו, אביו המאמץ השפיל אותו, אהובתו התחתנה עם אחר, התמכר לאלכוהול ואופיום ולסיכום הוא גם נמצא גוסס ברחובות העיר כשנסיבות מותו, בגיל 20 בלבד, מעולם לא התבהרו.
'עיניה התכולות' שעלה השבוע בנטפליקס חוזר אל אחת מתחנות חייו של אלן – האקדמיה הצבאית וסט פוינט, קצת לפני שהודח מהצבא, אליו התגייס בכדי להתקיים, בעקבות בעיות משמעת.
הסרט, שמבוסס על ספר באותו שם, לא מתיימר להציג אירועים אמיתיים אלא מהווה מחווה לאבי הסיפור הבלשי, ומציג בלש מזדקן (כריסטיאן בייל) שנשכר בכדי לחקור בדיסקרטיות רצח מבעית שבוצע באקדמיה – צוער נתלה למוות ולאחר מכן גופתו חוללה בחדר מתים.
הצוערים האחרים שומרים על קוד השתיקה ורק צוער אחד מתגלה כדברן למדי, אם כי אולי בעל אינטרסים משלו – בחור צעיר ותמהוני בשם אדגר אלן פו.
על אף הרצון הטוב בעצם עשיית המחווה, סיכוי גדול שהביצוע היה גורם לפו קשישא להתהפך בקברו. לא בגלל האופן בו מוצגת בסרט דמותו המלנכולית והתמהונית אותה משחק הארי מלינג (לנצח דאדלי דרסלי מ'הארי פוטר'), לאור סיפור חייו ייתכן שהדמות בסרט אף עושה איתו חסד, אלא בגלל משהו האיטיות המייגעת בה מתקדמת העלילה.
'עיניה התכולות' נופלת באותו הבור בו נופלות דרמות תקופתיות רבות ויוצאת מתוך נקודת הנחה שסיפור ישן פירושו איטי, ואם אפשר גם שהכל יקרה בצבעים קודרים ושרוב הזמן לא יתרחש כלום על המסך אז בכלל טוב...
וכך, עלילה בלשית חביבה למדי שהייתה עוברת בצורה מוצלחת בסיפור קצר, מסוג הסיפורים שהקנו לפו את פרסומו מלכתחילה, נמתחת ומתארכת על פני 128 דקות מייגעות למדי שיגרמו לצופה בעיקר לחכות שתיגמר ולקלל את פו, או לפחות את בן דמותו הקולנועי, בכל פאוזה ומונולוג מהורהר. ויש הרבה כאלו. חבל.