נולדתי בקראקס שבוונצואלה. כשהייתי כמעט בן שנתיים ואחותי הייתה בת שלוש וחצי, אמא שלי הייתה בהריון מתקדם עם אחי, במהלכו היא התחילה להרגיש חולשה ברגל.
מאחר והייתה בהריון הרופאים נמנעו מלעשות לה בדיקות וכל הזמן נאמר לה שיבדקו הכל לאחר הלידה. עברו מספר חודשים ואחרי שהיא ילדה החולשה לא עברה והמצב רק החמיר. היא החלה לעבור סדרת בדיקות בהן התגלה גידול בחוט השדרה.
כשהיא רק בת 30, אמא שלי נאלצה לעבור ניתוח להסרת הגידול ולאחריו לצערי נותרה משותקת מהחזה ומטה – 100 אחוז נכות.
התאריך של הניתוח היה בדיוק ביום ההולדת שנתיים שלי. כך גדלתי, ומאותו היום משאלת הלב שהייתה לי תמיד בתור ילד היא שאמא שלי תוכל ללכת. בכל יום הולדת, בכל פעם שנפלה לי שן, או בכל מועד בו אמרו לי "תעצום עיניים ותחשוב על משהו שאתה הכי רוצה" תמיד ביקשתי שאמא שלי תוכל ללכת.
להיות ילד לאמא נכה היה הנורמה מבחינתי. ובואו, אמא שלי אישה מאוד חזקה.
את החוסר ביכולת להזיז רגליים וללכת היא השלימה בדברים אחרים. היא נתנה לנו מעצמה תמיד יותר מכל, מאתיים אחוז, לימדה אותנו דברים חדשים, שיחקה איתנו וחינכה אותנו לתפארת. הייתה לנו בזכותה ילדות נהדרת ולא היה חסר לנו כלום אף פעם.
אחד מהדברים שזכורים לי מאוד הם שיעורי השחייה עליהם היא הקפידה, כי היא לא יכלה להיכנס איתנו למים והפחד הכי גדול שהיה לה הוא שנטבע והיא לא תוכל לקפוץ להציל אותנו. אז במשך תקופה ארוכה, פשוט כל יום! למדנו שיעורי שחייה עד שהיינו מעולים והיא יכלה להיות קצת יותר רגועה.
ככל שגדלתי והתחלתי להבין יותר, ככה זה כאב לי. ראיתי כל יום, כל הזמן, איך נראים החיים של אדם שלא יכול ללכת ולעשות דברים בעצמו - ראיתי את אמא שלי.
מתוך הכאב עלו תמיד מחשבות. "אני מתפלל שאמא שלי תלך, אולי אני אוכל לעזור? אולי אוכל לעשות משהו בשביל שזה יקרה?" וכבר בתור ילד החלטתי שאהיה רופא בשביל שאמא שלי תוכל ללכת. אני זוכר את עצמי קורא את הדוח של הניתוח שלה ומנסה להבין כל מילה. מילים שלא הבנתי - והיו הרבה, חיפשתי בספרים שהיו בבית ובמילון, אז לא היה גוגל כמו היום.
התבגרתי והדרך המשיכה להיות ברורה. התקבלתי ללימודי רפואה וידעתי בדיוק מה הכיוון. התמחות בנוירוכירורגיה, כדי שאולי אוכל עדיין לעזור לאמא שלי ללכת. התקווה הזו שמרה עלי ודחפה אותי להיות תמיד הכי טוב שאני יכול, להעמיק ולחקור.
באופן טבעי, באקדמיה תמיד התעניינתי מאוד בגידולים במוח וחוט השידרה בנשים צעירות, ואחת מהעבודות הגדולות שעבדתי עליהן וזכתה לפרסום הייתה על נשים בהריון עם גידולים ומה המשמעות וההשפעה של ההיריון על גידולים. בשבילי זו לא הייתה עוד עוד מחקר, זה באמת עניין אותי, הייתי מרותק לנושא יום ולילה.
הזמן עבר, התחלתי להתקדם, לדעת, להבין יותר ולהתמקצע, במקביל אמא שלי כבר מאוד התבגרה, וידעתי שכל טיפול שאולי עוד היה אפשר לעשות הוא כבר כמעט בלתי אפשרי אחרי כל כך הרבה זמן. בשלב מסוים הבנתי והפנמתי שאמא שלי כבר לא תוכל ללכת, ואז משאלת הלב שליוותה אותי כל החיים לא נעלמה, היא קיבלה שינוי.
היום בתור רופא משאלת הלב, התקווה שלי, מופנת כלפי המטופלים שלי.
כשמגיע אלי מישהו עם שיתוק, חולשה או מחלה מסוימת ואני מנתח אותו, אני מחכה שהוא יתעורר והמשאלה שלי עומדת ונבנית מול העיניים - אני מחכה שהמטופל שניתחתי יקום על הרגליים.
אני מבין מה זה לחיות עם נכות ולכן נוירוכירורגיה מבחינתי היא לא עבודה – היא ערך לחיים. זה להיות תמיד מצויין ומדויק, "פרפקט" - אני תמיד אומר לסטודנטים. אין קצת ימינה, קצת שמאלה, אני חייב להיות מדוייק כי לכל תזוזה יש השלכות והן קריטיות. מאני יודע את זה מקרוב.
--
ד"ר סמואל מוסקוויסי הוא מנהל היחידה לניתוחי בסיס גולגולת ובלוטת יתרת המח בהדסה.