1. היה פה פעם עיתונאי שעיקר תהילתו נסב על טורים שאפשר לתלות על מקררים. בסגנון "50 דברים שצריך לעשות לפני גיל 50". לימים הוא נהיה ראש ממשלה, ואפשר לומר שסגולותיו נתגשמו, אז השבוע עשיתי את אחד הדברים ברשימה שלו: ללכת למשחק כדורגל, ולשבת ביציע של הקבוצה היריבה.
מה זה אומר עליי, שכל חבריי אוהדי הפועל ירושלים ורק אני אוהד בית"ר? מה זה אומר, שאני חושש לשבת ביציע אוהדי בית"ר האמיתיים, שמא מישהו יזהה אותי כעיתונאי ויעשה בי שפטים? ומה זה אומר עליי, שבשביל כרטיס חינם אני מוכן לשבת ביציע היריב ועוד לעשות מזה אידיאולוגיה?
2. היציע של הפועל קטמון ירושלים כולו תימהון. עומדים צפופים ורוקדים רווחים, לא יורקים, לא דוחפים, בקושי מפצחים גרעינים. בתור הכניסה לאיצטדיון מישהו עקף אותי בטעות, ומשהבחין בי התנצל והלך לעמוד מאחוריי. זה הקהל הכי מנומס שפגשתי. חוץ מקללה אחת לאלי אוחנה (תתביישו, עפר לפיכם), לא היו גסויות ביציע. אפשר ממש להביא לפה ילדים.
וכשאוהדים באדום מזהים אותי כאוהד של היריבים, הם מגיבים בחיוך, שמחים לארח. חבל שהצד הזה של ירושלים הולך ומתמעט. העיר שלנו צריכה שתי קבוצות, וחייבת את האוהדים האלה ואת ליברליה המתמעטים - השמאלנים ששרים שירי תועבות על פטיש ומגל ואינטרנציונל (רח"ל). וזה שבסוף המשחק הם יוצרים פקק בדרך לערי השפלה, זה אחד המחזות העצובים והמדאיגים ביותר עבורי, כירושלמי.
3. והיה רגע אחד, ספציפי, שהזכיר לי מה היציע שלי. בדקה ה-86 כבשה בית"ר שער, והשופט פסל אותו בטענת נבדל. מיד לאחר מכן, ברוח התקופה, קם ערעור על החלטת השופט, ואנשי המצלמות פנו לבדוק את התיעוד. ברגע הזה, קפטן בית"ר אופיר קריאף פשוט החל להתפלל. הוא עמד מול השופט, ומשך עם היד את החולצה על ראשו (כמו בהארכת מעצר).
זה היה רגע יפהפה, גם כי היד הייתה מקועקעת מקצה לקצה, וגם כי בתנועה האוטומטית הזאת הוא ביטא את שחשו 10,000 אוהדיו ביציע, וגם אני הק' ביציע ממול.
4. ובשולי הדברים, שתי הערות מגזריות:
סערת עבריין המין עזרא שיינברג היא אות כבוד לציבור הדתי שהוקיע אותו, ובפרט לנפגעותיו האמיצות ששלחו אותו לכלא. כעת, כשהשתחרר בלי להביע חרטה או להסכים לשיקום, מגיע העונש הציבורי שלו. אסור לאפשר לו לגבש סביבו קהילה, כפי שמצליחים לפעמים עברייני מין כריזמטיים עם תואר 'רב'. חובתנו כחברה להתייחס אליו כפי שמגיע לו ולהזכיר לו את מעשיו הנפשעים. את חובו כלפי החוק הוא שילם, לא כלפי החברה.
סערת חנן בן ארי (אם לא שמעתם, הרווחתם) מעידה בעיקר על הניתוק של מחנכים שמרשים לעצמם לנזוף בו פומבית בגין הפער שבין ציפיותיהם ממנו להתנהגותו בפועל. לא רק שהנוזפים גרמו לרבים להיחשף לקליפ הזה (מי בכלל רואה קליפים בימינו לכתחילה?), אבל על הדרך הם גם חשפו את כוחם המידלדל, כשרבים מחובשי וחובשות הכיפות ענו להם: למה מי אתם שתפעילו דתומטר על מישהו שלא ביקש זאת מידכם?
באדיבות 'שביעי'