סיפור יציאת מצרים הוא ערש הולדתו של עם ישראל. החובה לספר ביציאת מצרים מדי שנה בחג הפסח, והחובה להזכיר את יציאת מצרים "כל ימי חייך", חוללה את ריבוי ההפניות לסיפור יציאת מצרים בספרי התנ"ך.
יתר על כן, לכל אורך תקופת המקרא שכנה המעצמה המצרית בגבולה הדרומי–מערבי של ארץ ישראל ולפיכך ההתייחסות אל מצרים לא היתה רק כאל סיפור מן העבר אלא גם חלק מהתמודדות מתמדת עם נוכחות של אויב מוחשי ולעתים גם פיתוי, סמוך לגבול הארץ.
כפי שראינו בדוגמאות רבות בספר בראשית, התנ"ך לעולם אינו חוזר על סיפור או מצווה מן התורה כלשונם. ההפניה אל פסוקי התורה נעשית תוך צביעתם בגוון ההולם את ההקשר שבו הובאו, ומתוך כך מתהווה גם פירוש מחודש או דרשה למקור שבתורה.
נבחן לדוגמה את תרומתו של הנביא יחזקאל להבנת מקומו של פרעה בפרשת שעבוד מצרים.
אי אפשר להחמיץ את מקומו החשוב של פרעה בתורה. לראשונה הוא מופיע, בבחינת מעשה אבות סימן לבנים, בסיפור ירידתו של אברם למצרים ושבייתה של שרי, סיפור המטרים את ירידת בני יעקב ושעבודם. לאחר מכן מופיע פרעה חולם החלומות שקידם את יוסף להיות משנה למלך, הביא את יעקב ובניו מצרימה ושיכן אותם בכבוד בארץ גושן. השלישי בשושלת הוא פרעה ה"חדש" מספר שמות, ששיעבד את עם ישראל, התמודד עם עשר המכות, נאלץ לאפשר לבני ישראל לצאת ממצרים, רדף אחריהם וטבע עם חילו בים סוף.
התורה מייחסת לפרעה חשיבות רבה, גם בכך שהוא מוביל את השעבוד של עם ישראל, גם בעמידתו הנחושה מול משה רבנו וכפירתו בה': "לא ידעתי את ה'". הקדוש-ברוך-הוא מקשה את ליבו עוד ועוד, "למען רבות מופתי בארץ מצרים", דהיינו, הקב"ה מעצים את כוח התנגדותו של פרעה כדי להראות את גדולתו של ה'. במונחי חקר הספרות: פרעה הוא האנטגוניסט של ה'. (אנטגוניסט הוא הדמות הראשית בסיפור המתנגדת לגיבור הראשי. בספר שמות - פרעה כנגד ה').
את תודעת המרכזיות והעוצמה של מלך מצרים אימצו גם נביאי ישראל בדורות מאוחרים יותר. הם עשו בהן שימוש כלפי מלכי מצרים שבזמנם, והאירו באור חדש את דמותו של פרעה הקדום.
נעיין בנבואת יחזקאל: (פרק כט)
"בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וְהִנָּבֵא עָלָיו וְעַל מִצְרַיִם כֻּלָּהּ: דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי:"
תיאורו של פרעה כתנין גדול הרובץ ביאור, ותפיסתו העצמית כמי שהיאור שייך לו והוא עשהו, משליך אור חדש על כמה מסיפורי פרעה ומצרים שבתורה.
חלומו של פרעה העומד על היאור ורואה את הפרות עולות ממנו מוסבר יפה כאשר מבינים את מקומו של היאור בתודעתו העצמית האלילית של פרעה. במושגים שלו, זו מעין התגלות אלהית. הפתרון של יוסף מבוסס על כך שגם הרעב וגם השבע של ארץ מצרים נובעים מן היאור, שהרי היאור הוא מקור חיותה של מצרים. ממילא, השבע והרעב תלויים בפרעה עצמו, באשר הוא אדון היאור, ולפיכך – הוא אלהי מצרים ואדוניה.
החלומות ופתרונם נוגעים בעצב הרגיש ביותר של השלטון הפרעוני במצרים. פרעה הוא זה שאמור לספק למצרים, באמצעות היאור, את חיותה וכלכלתה, והאשמה על הרעב תופנה כלפי פרעה. לכן יוסף שהבין את החלומות וידע להציע את הדרך להתמודד עם הרעב קיבל את תפקיד המשנה למלך והממונה על פרנסת מצרים והצלתה בשנות הרעב, מטעמו של פרעה. לכן גם השכיל יוסף להפוך את מצוקת הרעב ופתרונה לכלי שלטוני אדיר עצמה שהוביל בסופו של דבר לשיעבוד המצרים, רכושם ואדמתם, לפרעה – השליט הכל יכול.
בספר שמות, המאבק של משה בפרעה מתמקד בתחילתו בסמלים האליליים הכרוכים ביאור. השלכת ילדי ישראל ליאור מסמלת את הרשעה הפרעונית ועוצמתה השלילית ואילו הצלתו של משה על ידי היאור מסמלת את המהפך: מן היאור עולה מושיען של ישראל ויריבו של פרעה. יתר על כן, משה רבנו נמשה מן היאור על ידי בת פרעה, דהיינו, תבוסתו של פרעה בפני ה' מתחילה דווקא מבית, מן היאור שלו, ממשפחתו ובביתו. כך מובנת גם הסמליות, החוצפה והעוז במופתים שעושה משה לפני זקני ישראל ולפני פרעה: הפיכת מי היאור לדם והמקל לתנין הן הבעת זלזול בסמלי העוצמה הפרעוניים שהרי התנין הגדול מסמל את עוצמתו של פרעה ומי היאור את מקור חיותם, והנה משה רבנו מראה את יכולתו לשלוט בהם ולמעטם עד כדי ביטול.
הנביא יחזקאל ממשיך ומתאר את נפילתו של פרעה בן זמנו, באמצעות מושגים הלקוחים מפרשת מכות מצרים:
"וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ תִּדְבָּק: וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה אוֹתְךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל לֹא תֵאָסֵף וְלֹא תִקָּבֵץ לְחַיַּת הָאָרֶץ וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה:"
הנביא מעצב את עונשו של פרעה בן זמנו בסמלים שמבוססים על מכות מצרים. הדגה אשר ביאור מתה במכת דם, במכת צפרדע עולות מן היאור הצפרדעים וממלאות את כל החלל הפנוי בארץ מצרים, בתום המכה מתות הצפרדעים ונצברות "חומרים חומרים" – ערמות של צפרדעים מתות המבאישות את הארץ. הערוב היא מכה שמתפרשת כחיות טורפות ונושכות, כאמור ביחזקאל "לחית הארץ ולעוף השמים נתתיך לאכלה".
הנביא בלל את הסמלים הללו ותיאר באופן סמלי את מפלתו של פרעה בן זמנו. הזיהוי העצמי של פרעה עם היאור שהיה לסמל של עוצמה בעיני עצמו, הפך בפי הנביא לזיהוי של המלך כדג מדגי היאור, עטור קשקשים, שייתפס כדג בחכה ויבאיש כדג שהוצא מן המים, טרף לחית הארץ ועוף השמים.
הזכרת פרעה של ימי השעבוד משמשת את יחזקאל לביסוס הנבואה למצרים של זמנו. הרהב והעוצמה של מצרים הם משענת קנה רצוץ, שאי אפשר לסמוך עליה:
"וְיָדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל, בְּתָפְשָׂם בְּךָ {בכפך} בַכַּף תֵּרוֹץ וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל כָּתֵף וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ תִּשָּׁבֵר וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל מָתְנָיִם:"
הנביא יחזקאל מלמדנו שסיפור שעבוד מצרים ויציאתה אינו משמש רק להודאה על הנס והגאולה, אלא גם כלקח לדורות. כל הופעה של עוצמה הבוטחת בעצמה, מאתגרת את אמונת הייחוד, באשר היא כופרת בבלעדיות שלטונו של הבורא ומייחס עוצמה יתירה לאחד מן הנבראים, באופן המשכיח שהוא קיים ופועל רק מכוחו של הבורא יתברך.
הדבר נכון לעוצמה שלטונית, צבאית וכלכלית במישור החומרי, או לעוצמה תרבותית, טכנולוגית ורעיונית במישור הרוחני. היאור יכול להיות השלטון הקומוניסטי או העושר הקפיטליסטי, העליונות הטכנולוגית והמדעית או האמונה הכפרנית בכוחו של האדם ורוחו החופשית הבלתי-מוגבלת.
בכל דור ודור צאצאיהם של משה ובני ישראל עומדים מול כוחם האימתני של פרעונים, שהם תמיד בבחינת "מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". צריך לשנן שוב ושוב את סיפור יציאת מצרים כדי לזכור את תפקידנו בעולם וגם כדי לחזק את ליבנו. גם בתקופה שבה העוצמה של הפרעה החדש גדולה עד כדי כך שהוא יכול להרהיב עוז בנפשו, לומר "לי יאורי ואני עשיתיני", וגם לטעון "לא ידעתי את ה'". עם ישראל מתעקש להראות שהתנין הגדול אינו אלא מקל פשוט, והיאור האדיר יכול להפוך לדם כך שאי אפשר עוד להנות ממנו כלל, וחמור מזה, ממנו תבואנה המכות שימוטטו את העוצמה הפרעונית החדישה. כל מיני צפרדעים ודגים באושים יעלו מן היאור השחצני ויכסו את כל "ארץ מצרים" עד שתעלה תחינתם אל משה, שיסיר מעליהם את הצרה הזאת.
יורשיהם המודרניים והבתר-מודרניים של פרעה ומצרים ידחפו את עם ישראל לאמור: "לכו עבדו את ה' אלקיכם".
--
הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג ויו"ר מועצת החמ"ד