שנת 1992, צויינה בשתי מהפכות משמעותיות בארץ.
האחת, המהפכה החוקתית, שבאה לעולם עם חקיקת חוקי היסוד (כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק), אך ובעיקר בפרשנות האקטיביסטית שנתן לה השופט אהרון ברק, בדמות ביקורת שיפוטית נוקבת על שתי הרשויות המקבילות; הממשלה והכנסת ובביטול חוקים ומעשים שלטוניים שלהן.
השנייה, "ממשלת רבין השנייה", כלומר: עליית רבין לשלטון והקמת ממשלה צרה, שהובילה בסופו של דבר ל"הסכמי אוסלו", בין היתר בזכות "אלכס מיצובישי" (סיעת ייעוד שפרשה מצומת של רפול והצטרפה לממשלת רבין, כאשר אלכס גולדפרב מונה לסגן שר וקיבל מתוקף תפקידו מיצובישי).
והנה, שלושים שנים לאחר המהפכות הללו, מתחוללות לנגד עיננו "מהפכות נגד", או שמא תיקון של המהפכות הראשונות.
הראשונה, המהפכה המשפטית של יריב לוין, המבקשת לשנות את המעמד העודף של מערכת המשפט, במשולש הקדוש: כנסת – ממשלה – מערכת המשפט, לצמצם אותה ולמעשה "להחזיר אותה לגדלה הטבעי", כפי שהייתה ערב המהפכה החוקתית של אהרון ברק.
השנייה, לעת עתה פחות עוצמתית וקוטבית, אך נוכחת ומורגשת, מבקשת לתקן ואף לבטל את "הסכמי אוסלו". זה התחיל בתיקוני חקיקה ובביטול חלקי של ההתנתקות בחומש (חוק חומש), ממשיך בניסיון להעברת סמכויות המינהל האזרחי, מהצבא לידי שר אזרחי בצלאל סמוטריץ' (סוג של החלת ריבונות דה פקטו, ב"שטחים") ומתעצם בהפעלת סנקציות מדיניות וכלכליות על הרשות הפלסטינאית (העברת 139 מיליון ₪ השבוע, מכספי הרשות לידי נפגעי טרור).
המהפכה המשפטית של יריב לוין, תופסת את מירב הכותרות וזעקות הקרב והמרי האזרחי, מחד, אל מול החששות ממלחמת אחים וקריאה להידברות מאידך. הכותרות השחורות והעיסוק התקשרותי האינטנסיבי, נותנים את התחושה כי אנו עומדים בפני סכנה מיידית של התפוררות השלטון, ושל הדבק החברתי המשותף והנה אנחנו ממש ניצבים בפני חורבן הבית השלישי.
לטעמי, רוב מהומה על לא מהומה. הסוגייה אמנם מעסיקה את רוב אזרחי ישראל, אך לא באותה אינטנסיביות או קיצוניות המאפיינת את להט הפוליטיקאים או התקשרות (שכרגיל יודעת ואוהבת ללבות אש ולהגדיל מדורות).
בסך הכל, ובשתי המהפכות המתחוללות אל מול עיננו, מתבצע שיח לגיטימי, בין שלוש הרשויות המרכיבות כל חברה דמוקרטית.
במידה לא מבוטלת, זהו למעשה שיח ש"פוספס" או הועלם, לפני 30 שנים, עת התחוללו המהפכות הראשונות.
נכון. מדובר בטונים גבוהים ובאמירות קיצון של כל הצדדים, חלקם מטעמים אינטרסנטיים לחלוטין וללא כל קשר למציאות, כגון: "אני מוכן לעמוד בפני כיתת יורים" של השופט ברק או "יוטל עונש מוות על להט"בים" מפיה של ח"כ מיכל שיר.
אבל הרעידות, הן בעיקר בשיח התקשורתי. ברחוב, האדמה יציבה. תומכי המהפכה ומתנגדיה ממשיכים לעבוד יחד, משפחות לא מתפרקות, הצבא, המערכת הכלכלית וכל יתר הגופים האזרחיים, מתפקדים.
ומכאן אנחנו דווקא מגיעים ליתרונה של מחלוקת, כמובן אם וככל שהיא נעשית בצורה תרבותית ואינטליגנטית. היא מכריחה את כל הצדדים לחשוב ולא לפעול מכוח האנרציה או העֶדריות הנוחה כל כך. בוחנת גבולות גזרה ומגשימה את תפקידה הנחוץ של כל דמוקרטיה, שימוש באיזונים ובלמים, על מנת לאפשר חיים תקינים לאזרחים.
אז נכון, כבר אמר צ'רצ'יל שהדמוקרטיה היא השיטה הגרועה בעולם, והוסיף בשנינותו, מלבד כל היתר השיטות שנוסו עד היום.
ואם לאבות ההיסטוריים של השיטות הדמוקרטיות פנינו, לא נוכל לוותר על אמירתו של לינקולן (בנאום גטיסבורג המפורסם, עם סיומה של מלחמת האזרחים האמריקאית), שדמוקרטיה היא שלטון העם, על ידי העם ולמען העם.
והנה בכל הוויכוחים הקשים והנוקבים בתוך עם ישראל, אנחנו מצליחים לשמור על הדבק ולא להיגרר למלחמות אחים מיותרות. זה לא קרה לאחר הסזון, או הטבעת אלטלנה, כפי ששחרור/כיבוש יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים לא הוביל להתפוררות החברה (למרות נבואות זעם של כמה הוגי דעות) וכשם שהסכמי אוסלו ופינוי גוש קטיף, לא יצרו כאן שני עמים.
הדנ"א שלנו עמוס בווכחנות מובנית, ששורשיה כנראה בעולם השקלא וטריא התלמודי ובצורך החיוני להתמודד עם אחרות וזרות, בשלל הגלויות בהן שהינו כאורחים לא רצויים.
עם ישראל בוגר והזיכרון ההיסטורי שלו חזק ועמוק דיו, בכדי להימנע ממלחמות אחים מיותרות; הספיקו לנו שריפות האסמים בירושלים בבית שני, פיצול הממלכה והגלויות. זה קרה אמנם ממזמן, אך לא שכחנו ובעיקר למדנו שכוחה של אומה זו באחדותה, אך לא באחידות מחשבותיה.
מיכאל הוא עו"ד ממנהלי הפורום להגנה על אדמות מדינת ישראל, באיזור אפרת וגוש עציון