כבודו, המורם מעם

לפני 36 שנה, בשנת 1986, כשתוכנן מבנה בית המשפט העליון בירושלים, אחד התנאים לתכנון היה, שהבניין יהיה גבוה יותר, טופוגרפית, ממשכן הכנסת.

זאת כדי להפגין, שהרשות השופטת היא המוסד הכי עליון והכי גבוה במדינה, מעל הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. כך הוא תוכנן וכך הוא נבנה, מאפיל בגובהו על בניין הכנסת ומשרדי הממשלה הסמוכים.

מאז עבר למשכנו הנוכחי, בתחילת שנות ה-90, מתאמצים שופטי בג"ץ להפגין שהם אכן עומדים מעל הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. מי ששמע את השופט אהרון ברק בבליץ הראיונות שהעניק במוצאי השבת שעברה לערוצי הטלוויזיה השונים – למעט ערוץ 14, כמובן, כי שם היו עלולים לשאול אותו שאלות קשות ולא מלטפות כמו של דנה ויס, למשל – התרשם שאכן מדובר באדם הרואה את עצמו מעל הממשלה ומעל הכנסת. כשכבודו בדימוס קבע כי "אין לך רעה מזאת כמהפכה חוקתית, הדבר המקביל זו מהפכה של טנקים", הוא אמר, למעשה, שאין חשיבות לתוצאות הבחירות לכנסת. כי אם הנבחרים מנסים לממש את העקרונות שבשמם נבחרו, זה מהלך שדומה ל'מהפיכה של טנקים'. ומול 'מהפיכה של טנקים', כידוע, צריכה להיות מהפיכה נגדית של האזרחים.

בכל הראיונות לא שמענו מהשופט ברק הסברים מנומקים נגד תוכנית השינויים של שר המשפטים לוין, אלא רק סיסמאות נבובות. הן נשמעות על פניו עמוקות ואידיאולוגיות, אבל כשאתה מנתח את הכתוב אתה מגלה שמדובר בסיסמה ריקה מתוכן. למשל: "השר לוין אסף את כל ההצעות הרעות שנעשו במשך השנים וחיבר אותן ביחד לאיזושהי שרשרת שהיא חונקת את הדמוקרטיה הישראלית". או במקום אחר: "הרפורמה הזאת היא מחרוזת של חרוזים, החרוזים אינם מזהב או מכסף, אלא מרעל. ואם המחרוזת הזאת תעלה על צווארנו ותוגשם במלואה אני רואה בזה תחילת חורבן הבית השלישי". דוגמה נוספת: "חורבן הבית השלישי נגרם על ידי מלחמת אחים. המחרוזת הזאת היא בעצם הצונאמי שיביא אותה. יידע נא כל אחד ממיליונים תושבי ואזרחי המדינה שאם הרפורמה הזאת תיכנס לתוקפה - הזכות שלכם לכבוד, הזכות שלכם לחירות, הזכות שלכם לחיים תיפגע באופן קשה ולא יהיה בית משפט שאליו אפשר יהיה לפנות". היינו מתרשמים יותר אם כבודו בדימוס היה מוכיח בעובדות את הסיסמאות הללו, או מנתח ומסביר מה הבעיה בשינויים המתוכננים. הוא לא עשה את זה בראיונות איתו.

מותר הח"כ על השופט

השופט ברק מתעלם מהעובדה, שאובדן האמון בבית המשפט העליון, נובע רק מהחלטות של השופטים עצמם, לא מ'הסתה של הימין', ולא מהצהרות של פוליטיקאים. בניגוד למה שמנסים השופטים בפועל או בדימוס לשדר בשבוע האחרון, אין באמת איום על שלטון החוק בישראל. יש חוסר אמון מוחלט בשופטים. זה לא אותו דבר. אין מי שסבור שאפשר לוותר על מערכת משפט עצמאית והוגנת במדינה. בג"ץ הוא כלי הכרחי לקיומה של מדינה דמוקרטית מתוקנת. בלעדיו אין מדינה. מי שמבקש שלוש פעמים ביום בדביקות 'השיבה שופטינו כבראשונה', מייחל מטבעו לראות בעליונות היכל הצדק של המדינה היהודית. דווקא משום כך רב הכאב על האמון הירוד בשופטי בג"ץ, שרובם נבראו בצלמם ובדמותם של אהרון ברק. האמונה שבבית הדין הגבוה לצדק מנפק באמת צדק, נשחקה זה מכבר תחת כובד פסקי הדין שיצאו מהיכל השיש הירושלמי. אני מניח שאני לא היחיד במדינה שמרגיש, שהשופטים אינם פועלים בתום לב מוחלט, והחלטותיהם מוּנעות פעמים רבות ממניעים אידיאולוגיים או חמור יותר - פוליטיים. וכמעט תמיד רק בכיוון אידיאולוגי או פוליטי אחד, ולטובת מחנה אחד.

אני מוכן להעיד לגבי עצמי: אין לי עודף של אמון בבית-המשפט העליון. אין לי יותר מדי אמון בשופטי בית-המשפט העליון. רובם פשוט לא מצליחים להתגבר על השקפת העולם השמאלנית-חילונית פוסט-ציונית קיצונית, הזורמת בעורקיהם. ושום נאום חוצב להבות של כבודו בדימוס או בכיר האופוזיציה לא ישנה את התחושה הזו. מתנגדי התוכנית לא הפסיקו להגדיר השבוע את בית המשפט כ'מגן זכויות המיעוט'. אני לא זוכר את בית המשפט העליון מגן על זכויות תושבי גוש-קטיף שהושלכו מבתיהם היפים לקרוואנים מתפוררים, או את זכויות אנשי חב"ד לקיים מופעי תרבות על פי אמונתם – בהפרדה בין גברים ונשים. במקרים כאלו בג"ץ היה ממובילי רמיסת המיעוט.

דוגמה נוספת: 'עילת הסבירות', בלי כל קשר לשאלת מינויו של אדם כמו אריה דרעי לתפקיד של שר, ועוד בשני משרדים גדולים, החלטה שהיא בהחלט לא סבירה. עילת הסבירות אומרת באופן מעשי, שההיגיון של השופטים עדיף על הגיונם של נבחרי הציבור, שרי הממשלה או חברי הכנסת, או אפילו על הגיונך שלך, הקורא. ואני הקטן שואל: מי קבע שהגיונם של השופטים, בכירים ככל שיהיו, עולה על ההיגיון של אחרון חברי הכנסת ברשימה הקטנה ביותר? לאותו חבר כנסת יש יתרון עצום אחד על השופטים: הוא נבחר בידי הציבור, והם לא. לשופטים יש יתרון עצום אחד על כל אחד ואחד מאזרחי ישראל, בכל תפקיד: הם מכירים את ספר החוקים הישראלי על בוריו, והוא לא. לכן התפקיד שלהם הוא אחד: לקבוע אם ההחלטה של מקבל ההחלטה, בכל דרג, עולה בקנה אחד עם החוק או לא. זה הכל. השאלה אם מדובר בהחלטה הגיונית נתונה להכרעת הציבור, לא להחלטה משפטית.

כשהשופט ברק שואל רטורית לגבי עילת הסבירות, "מה קורה כאשר שיקול הדעת שהשר הפעיל או פקיד הפעיל הוא שיקול דעת מעוות? עיוות הסמכות. זה בסדר?" - השאלה הזו בדיוק מופנית גם לשופטים: מה קורה כאשר שיקול הדעת שכבוד השופט הפעיל הוא שיקול דעת מעוות? זה בסדר? ומכאן באה השאלה הנוספת: מי יבקר את החלטות השופטים? מי ישמור שהחלטות בית המשפט המתבססות על 'סבירות' לא יעוותו את החוק, או את רוח החוק?

חבל שהשופט ברק, בבליץ הראיונות איתו, לא ניסה להתמודד גם עם השאלות הללו.

שובם של 'ימי נתניהו'

נחום ברנע הוא אחד הפרשנים והפובליציסטים המובילים במדינת ישראל, חתן פרס ישראל לתקשורת. ברנע הוא איש שמאל מובהק, שלא מסתיר את דעותיו השמאלניות, וזה כמובן בסדר גמור. אין עיתונאים אובייקטיבים. ראויים לגנאי אלו שמסתירים את דעותיהם במסווה של 'אובייקטיביות'. חלק גדול מהטורים שלו עסוקים בתיאור האפוקליפסה העתידה להתרחש עלינו מיידית, אם לא נזדרז להקים מדינה פלשתינית, או סתם להרוס יישובים ולסגת מיו"ש במהירות האפשרית.

הטור שלו ב'ידיעות אחרונות' בשבת שעברה, עסק בקץ הדמוקרטיה הישראלית בגלל הממשלה החדשה ותוכניותיה לשינוי מערכת המשפט. כך הוא כתב: "מערכת משפטית מסורסת, כנועה, תהפוך אותנו לדיקטטורה נוסח פולין, קלריקלית, אנטי-ליברלית, מושחתת. לא יהיה מי שירסן את המערכת הפוליטית, לא יהיה מי שיגן על האזרח מפני עוולותיה..."

הוא לא יחיד בגישה הזו, כידוע, אבל לא מעט ישראלים מתייחסים לדברי הפרשנות שלו כ'דברי אלילים חיים'.

לפני חצי יובל שנים, אחרי שנתניהו הפסיד את השלטון לאהוד ברק, פירסם ברנע את ספרו 'ימי נתניהו', ריכוז כל הטורים שלו ב'ידיעות אחרונות' מאז נבחר נתניהו לראשונה לראשות הליכוד, וכמובן לאורך כל תקופת ממשלתו הראשונה בשנים 1996-9. המסר של הספר שניכר גם משמו, היה ברור: בתולדותיה של מדינת ישראל היתה תקלה היסטורית קלה ששמה בנימין נתניהו. הוא הצליח להשתלט על הליכוד, ומשם על המדינה, והיו לנו איתו 3 שנים כראש ממשלה. אז הצלחנו לשרוד את התקופה, ועכשיו ברוך ה' השלטון חזר לשפויים (הספר נכתב כזכור בתקופת אהוד ברק בראשות הממשלה), ונתניהו ירד מהבמה הפוליטית באופן סופי. אז כדי שלא נשכח אותו, הנה הספר המסכם את תקופתו, 'ימי נתניהו'.

לפני שבועיים, למעלה משני עשורים אחרי הופעת הספר, החלה לכהן ממשלת נתניהו השישית. כמו רבים מהפרשנים והחזאים הפוליטיים, גם נחום ברנע גילה, לצערו ולמרבה יגונו, מן הסתם, שהוא יצטרך לכתוב עוד כמה כרכים של 'ימי נתניהו' כדי לסכם באמת תקופה של מי שהפך לעמוד בראשות הממשלה הארוכה ביותר מאז קום המדינה.

על עיתונים שמפרסמים עתידות מופרכות נהוג להגיד 'בסוף עוטפים בזה דגים'. בספרים, בניגוד לעיתונים, לא מקובל לעטוף דגים. הם סתם נשארים על המדף מאובקים, כאבנים שאין להם הופכין, או כמי ביצה מסריחים שאין להם שופכין.

ויש עוד שיקול

ואחרי כל זאת, תזכורת חשובה גם לשר לוין ולקואליציה: כל מהלך שייתן כוח מופרז לקואליציה הנוכחית, מעצם היותה קואליציה, ייתן את אותו הכוח גם לקואליציה הבאה, שאותה עלולות להרכיב מפלגות באידיאולוגיה שונה. גם זה שיקול שחייבים להביא בחשבון.

(באדיבות מצב הרוח)